זרע אברהם עח

ולענ"ד לא מהני הפקר על תנאי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים דלא מהני הפקר ע"י שליח דהפקר מצד נדר ונדר ע"י שליח לא מהני עיי"ש וא"כ הא כלל גדול בדין תנאי דמידי דליתא ע"י שליח לא מצי לאתנוי בי' תנאה ה"נ בהפקר כנ"ל

אלא שיש לפקפק על זה דהא גם בנדר מהני תנאי אף דליתא ע"י שליח וכמ"ש הקדמונים משום דמילי היא ואתי דיבור ומבטל דיבור ולכך בדיבור לא בעי דיני תנאים וא"כ ה"נ הפקר לא גרע מנדר דמהני בי' תנאי

אך י"ל דמטעם אחר לא מהני תנאי בהפקר והטעם למה דמבואר בירושלמי גיטין פ"ז (הלכה ג) אף בהפקר כן דאם אמר מהיום ולאחר ל' נימא דהגוף מפקיר מהיום והפירות לאחר ל' וביאר הקצות החושן (סי' רנח) דהטעם משום דהפקר ילפינן משמיטה דכתיב תשמטנה ונטשתה וכיון דשייר פרי אין זה נטישה גמורה עיי"ש וא"כ ה"ה אם הפקיר על תנאי ג"כ לא הוי נטישה גמורה ובזה מיושב קו' הקצות החושן שם דמה נ"מ אם תנאי או חזרה הא גם בתנאי יכול לחזור בו. וכמ"ש רש"י בקדושין (דף נ"ט) דהכוונה אם לא אחזור עד לאחר ל' ולהנ"ל הא בהפקר לא מהני תנאי

אך הא קשה לכאורה אמאי לא אסרו בהנאה לאותו האיש ואח"כ יפקירנו דמסתמא ס"ל כאבוה ר"י בנדרים (דף מג) דמה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר כן וא"כ לא מצי לזכות בו ואפי' אם נימא דלא ס"ל בזה כר"י מ"מ למ"ש הרשב"א הובא בר"ן נדרים (דף פה) דהאוסר נכסיו לעצמו יכולין אחרים לזכות בו וכבר כ' הנתיבות (סי' רס"ב) דאיסור הנאה הוי כמו יאוש דהיינו דאינו זוכה עד דאתי לרשות זוכה וא"כ הא יכול לאסור על אותו האיש ואח"כ יאסרנו לעצמו ושוב לא יכול לזכות בו וצ"ע: הזיד בלאו בשוגג בקרבן סימן מד

א) הריטב"א במכות (דף יז) כתב דמש"ה מודה ר"ש בקרבן דבעי כזית משום דטעמא דר"ש דכל שהו למכות משום דאכלי' אחשבי' ובשוגג לא שייך דאחשבי' דהוא רק משום שסבור שמותר יעו"ש ולפי"ז יש לתמוה דהיכי שייך קרבן שבועה בשוגג הא שוגג הוא ובמזיד ניחא דחייב בשבועת ביטוי משא"כ בשוגג ומצאתי ברי"ט אלגזי ה' חלה שעמד בזה

ונראה דמשכחת לה בשוגג בקרבן והזיד בלאו דבשבועת ביטוי גם זה הוי שוגג כמבואר בשבת (דף סט.) ולקמן (דף כו) ושפיר שייך אחשבי' ובאמת שי"ל דלהריטב"א גם בחלב כה"ג דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב קרבן לדידן דקי"ל כר"י ומיושב בזה קושית הנוב"י (המובאין בסמוך) מה צריך להוסיף מדברי ר"ל להוכיח דר"ע לית לי' דר"ש ולהנ"ל א"ש למ"ש האחרונים דזה טעמא דהר"ר יקיר משום דהיינו טעמא דר"ש משום דאכלו אחשבי' ולכך על ידי תערובת דל"ש אחשבי' מודה

וזה בנבלע מעצמו וכמו שדקדק הר"י בלשונו כגון שנבלע חצי זית בפת ולא נתכוין לאיסור. ובזה מיישבים שיטת הר"י משבועות דהכא דאיירי דשרה פתו ביין גם בכה"ג הוי כ"ש למלקות כבעינא עיין עליהם

אמנם למ"ש דדברי הריטב"א יתכנו רק לר"י דס"ל שגג בכרת והזיד בלאו חשוב שגגה אמנם לר"ל דס"ל שגג בכרת לבד לא חשוב שגגה עד שישגוג גם בלאו שבה א"כ ל"ש דברי הר"י דא"כ למה אינו חייב קרבן ואי דבשוגג ל"ש אחשבי' למה חייב בשבועות ביטוי אשוגג וא"כ מר"ל לא מוכח דר"ע ל"ל דר"ש ע"כ צריך להוסיף מדברי ר"ל דמוקי מתני' בסתם ואליבא דר"ע

ועיי' בשו"ת רע"א (סי' ח) שהקשה דהיכי חייב על העלם מקדש והיינו דכסבור שהוא בית בעלמא הא הוי מתעסק. ולמ"ש י"ל דהי' שוגג על הכרת ומזיד על הלאו דלא מקרי תו מתעסק. עיי"ש

והגאון רע"א תי' דמתעסק מקרי ג"כ עבירה אלא שאינו חייב קרבן חטאת אבל קרבן עולה ויורד מחייב עיי"ש. וקצת ראי' מתוס' שבועות (דף ג) דכתבו דשפיר חשוב להו שהן ארבע הואיל ועביד איסורא בשוגג יעיי"ש והא מתעסק הוא בהעלם מקדש וע"כ דגם זה חשוב עבירה. ובזה מיושב קו' הגאון רע"א בגליון הש"ס (דף ו) שם דלמה לי בה למעט מקדש הא מסברא מוקמינן לתרומה ולא למקדש דלא מצינו בעון כרת דלסגי בעולה ויורד. אמנם להנ"ל ניחא דבאמת הוי מתעסק ורק משום דמ"מ עבירה בידו ולזה סגי בעולה ויורד. ובזה מדוקדק הלשון אימא למעוטי מקדש ואמאי לא אמר למעט קודש. ולהנ"ל ניחא הא בקודש לא שייך מתעסק דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. אלא דלפ"ז מה הקשו התוס' שם הא מקרבן קבוע פטור משום מתעסק ואכמ"ל ודו"ק

ב) ודע דבשבועות (דף כא.) איבעיא להו ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דאמר כל שהו למלקות וכו' ת"ש כו' ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ואי ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל למה לי לצטרף ועוד תנן שבועה שלא אוכל וכו' אי בסתם אליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש ואי אמרת כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד היא. יעיי"ש. ובשו"ת נוב"י קמא או"ח (סי' צ) תמה דמאחר דכבר הוכיח מר"ע גופא דלית לי' כולל למה הוסיף תו להוכיח מר"ל אליבא דר"ל ולמה לא די לו במה שהוכיח מדברי ר"ע עצמו יעיי"ש

ונראה פשוט דהנה נודע מה דהקשו האחרונים לשיטת הר"ר יקר שבתוס' ע"ז (דף סח:) דכתבו דעל ידי תערובות מודה ר"ש דלא אמרינן כל שהו למלקות והקשו האחרונים דא"כ מה ראי' מהא דנזיר ששרה פתו ביין דס"ל לר"ע דבעי צירוף כזית ומוכח דל"ל דר"ש הא עי"ת גם לר"ש בעי כזית. ויש לתרץ עפ"י סוגיא דנזיר (דף ד.) דר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור יליף מקרא דכל אשר יצא מגפן היין דאינו נזיר עד שיזור מכולן דלא צריך לדידי' נזיר שמצטרפין זה עם זה דהא ס"ל כ"ש למלקות. וא"כ ר"ע דס"ל דאיסור חל על איסור כמבואר בחולין (דף קא:) בע"כ דמוקי קרא לאיסורי נזיר שמצטרפין ומוכח דל"ל דר"ש וכבר תירץ כן בשו"ת חתם סופר יו"ד (סי' פ"ט) יעו"ש

והנה נחזי אנן דהמעיין בסוגיא יראה דהא דתלוי דין דר"ש דכ"ש למלקות במה דס"ל לר"ש דאין איסור חל על איסור. היינו משום דבאמת נזיר על שבועה הוי כולל. ולכך לר"ש דל"ל כולל צריך קרא דמיין ושכר יזיר דנזיר