זרע אברהם עב

ועפ"ז יתחדש לן דל"ב שיעור כביצה. למאי דחדית לן השעה"מ בה' ברכות דאפילו לשי' הסוברים דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה. מ"מ קדשים שאני ומשום דחיבת הקודש משני לי' אוכלא ואפילו פחות מכביצה. עיי"ש

ויתיישב לפ"ז מה שהערותי לעיל דלר"מ דס"ל אתרוג הקטן כאגוז. לא שייך הטעם שמכשירו דהא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. ולהנ"ל ניחא דר"מ לשיטתו דס"ל מעשר שני ממון גבוה ואקרי קודש כנ"ל מהני חיבת הקודש. אך זה אינו דא"כ אמאי לא יטול הא סוף כל סוף בלי הנטילה אתכשר. ועכצ"ל דחיבת הקודש אינו יכול לעשות שתי פעולות. לעשותו כביצה ולהכשיר א"כ הדרא הקו' לדוכתא אמאי לא יטול. שוב מצאתי אחר זמן בשו"ת שואל ומשיב שהקשה כן ותי' דחשובות המצוה עושה כמו אילו הוי כביצה וכדברי רש"י ביצה (דף כז)

כ) הדרן עלך מה שהבאתי לעיל דעת הרמב"ם דלא מהני הכשר שלא ברצון הבעלים ומה"ט בקדשים ל"ש הכשר אלא בקדשים קלים למ"ד קדשים קלים ממון בעלים היא. וכבר הערותי דא"כ הערלה והכלאים למה מטמאין טומאת אוכלים הא איסורי הנאה אין להם בעלים כנ"ל. ומה שכתבתי לעיל דמשכחת לה בשאר משקים או דאיסור ל"ב כשיעור

אמנם נראה למה שבארתי דהדבר תליא אי אדם אוסר דבר שאינו שלו ולמ"ד אדם אוסר ל"ב רצון הבעלים. דהטעם משום דאין אדם אוסר. כמ"ש הכ"מ הנ"ל ומה"ט שותף מצי להכשיר כמ"ש התוס'

ולפ"ז אף אנו נאמר למ"ש הכו"פ (סי' ד) בשם הפוסקים דאדם אוסר דבר שאינו שלו היא רק דרבנן ומדאורייתא אין אדם אוסר. ולדעתם י"ל דמה דבעינן רצון הבעלים היא מדאורייתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה משא"כ מדרבנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ה"ה דל"ב ניחותא דבעלים וכבר כ' הגאון רע"א בלקוטיו שכ' בדעת הרמב"ם דהא דפרת חטאת אינו רק מדרבנן עיי"ש וא"כ נראה דמ"ש הרמב"ם גבי הכשר דבעי רצון הבעלים הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אף הוא אזיל ומודה דל"ב רצון הבעלים

וניחא בזה מה שהקשתי מהא דהערלה וכלאים מטמאים טומאת אוכלים. והא אסורי הנאה נינהו. ולפי הנ"ל דמדרבנן עכ"פ מהני הכשר גם באיסורי ומיושב ג"כ מה דקשה מסוכה (דף לה) *) לר"מ דמעשר שני ממון גבוה למה מטמא טומאת אוכלין. ולהנ"ל מדרבנן מטמא עכ"פ. ומ"מ עולים דברי הקצות החושן כהוגן דאקרא קאי ומה"ת לא משכחת לה בקדשים טומאה משא"כ מדרבנן ודו"ק

כא) ואגב אכתוב שהרי"ט אלגאזי בכורות (דף יא) הביא ראי' לדעת הרמב"ם דלטומאת עצמן לא בעי כביצה מהא דאמרינן שם (דף יב) האוכל עיסית שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ופריך ואמאי ודלמא מיטמא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה. ומה פריך הא יש לו תקנה להפריש פחות מכשיעור דאינו מקבל טומאה. וע"כ דמקבל טומאה גם בפחות מכביצה ע"ש ולכאורה הא גם להרמב"ם קשה דהא להכשיר גם להרמב"ם בעי כביצה דזה לכ"ע כמ"ש התוס' בפסחים (דף לג) עיי"ש והכריחו כן מגמרא וא"כ מה פריך

אך למה שמצאתי בטורי אבן ר"ה (דף טו) שהביא דברי ירושלמי פ"ב דחלה דאינו חייב בעיסית שביעית אא"כ הוכשר כגון שנילושה במים אתי שפיר דכיון דכבר הוכשרה ורק לקבלת טומאה אי ס"ד דלא בעי כביצה הרי בידו להפריש פחות מכשיעור וע"כ דל"ב כביצה וראייתו להרמב"ם נכונה

כב) ודע דכשם שאסור לטמאות תרומה מדכתיב את משמרת תרומותי כך אסור להכשיר את התרומה וזה מוכח מסוכה הנ"ל דאמרינן מפני שמכשירה ועיין בכ"ת שם. וא"כ יש לעיין היכי מותר ללוש עיסה של חלה במים הא מביא הכשר להחלה דהא אנן ס"ל דאפילו בלא מים חייבת בחלה א"כ הי' בדין ללוש במי פירות. וצ"ל דזה דאינו אלא גורם דהא בשעת לישה ליכא עדיין חלה בעולם בזה מותר ועיין בקונטרס אחרון להטורי אבן ר"ה (דף ל) שהקשה ג"כ קושי' הרי"ט אלגאזי דנימא עשה דוחה ל"ת ואכ"מ

כג) התוספות בבבא מציעא (דף ל.) ד"ה אף הקשו דלמה העושה מלאכה בפרת חטאת חייב הא בעינן עובד דומיא דעבד. ותי' שיש לו שותפות בגוה. או דלא בעי רק נחותא דעושה מלאכה עיי"ש. והנה להרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלים הנ"ל דבעי דווקא נחותא דבעלים. ע"כ מיירי שיש לו שותפות בגוה **) ועיין מנחת חינוך (מצוה שצז) שהקשה דא"כ להרמב"ם למה חייב הא לא שייך כדי שלא יהי' כל אחד ואחד הולך וכו' כיון דאית לי' שותפות וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ק) עיי"ש ובאמת דבלא זה הא קשה בהא דהמטמא והמדמע והמנסך דמוקי לה בחולין (דף מ) באית לי' שותפות הא ל"ש שלא יהי' וכו' אך זה לק"מ דהא הקושיא לרב דס"ל מנסך ממש ולדידי' הא ס"ל ביבמות (דף פג) דהלכה כמ"ד דאדם אוסר. וא"כ ל"צ לאוקמא בשותפות למסקנא ואתי שפיר

והנה לתי' התוספות דמיירי שיש לו שותפות. וכן צריך לומר ע"כ להרמב"ם כנ"ל. נראה ברור דאם היתה הפרה של הקדש קודם שנעשית פרה לא מיפסלה במלאכה. דהא אין להקדש בעלים ולא שייך שותפות כלל. וכבר הבאתי דלהרמב"ם הא בעינן נחותא דבעלים כנ"ל

ונכון בזה ליישב מה שעמד בשער המלך בהשמטות בסוף הספר דמה פריך בב"ק (דף צח) דווקא דלא מינכרא היזקא הא צורם חייב דלמא מיירי לאחר שהקדשה דלא שייך סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימו עיי"ש

ולהנ"ל נכון דבכה"ג הא לא מצי אסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הואיל דתליא במחשבה. וכבר בארתי דמה"ט כמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כן לא