זרע אברהם עא

היינו דאם נטל וממילא דהוכשר שוב כשר לצאת בו אפי' לכתחילה דל"ש מפני שמכשירו דהא כבר הוכשר ודפח"ח

טו) ולפענ"ד לתרץ דקדוק הנ"ל. לפמ"ש בחמדת שלמה דטעם מפני שמכשירו. היינו דיכשירו ויטמא ולא יהי' לו אתרוג לצאת בו. וכמו דפסלינן מה"ט אתרוג הגדול ביותר וכמבואר בסוכה (דף לא:) דשמא יפול יפסלו ועיי"ש

ולפ"ז אם נימא דכל הפסולים השנוים במשנה אינם אלא בי"ט ראשון לבד. וא"כ בשאר הימים כשר לכתחילה ג"כ וא"כ שפיר שייך לישנא דכשר. דאחר דכבר יצא בו ביום טוב הראשון דאינו יוצא רק בדיעבד. שוב כשר אפילו לכתחילה כיון דאינו צריך לו אלא לשאר הימים

טז) ואגב אכתוב מ"ש התוספות בריש לולב הגזול בד"ה בעינן דמשמע מדבריהם דבמקדש הי' כל שבעה פסול שאול ועיין תוספות ר' עקיבא על משניות. וקשה טובא מהא דמעילה (דף יב) ערבה של הקדש ר' אליעזר בן צדוק אומר נהנין הי' הזקנים בלולביהן ולמאי דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בירושלים הי' כל שבעה. והא עכ"פ לא הוי לכם וצ"ע

יז) הדרן להנ"ל דדעת התוספות דאם כבר הוכשר שוב נוטלו אפילו לכתחילה וכבר הבאתי שהנודע ביהודה עמד בדברי הרמב"ם שלא הביא דבר זה ומזה שפט דדעת הרמב"ם דלא כהתוספות הנ"ל

אמנם נראה לפי עניות דעתי להביא ראי' לדעת התוספות הנ"ל. מהא דאמרינן שם אתרוג של מעשר שני וכו' לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו בחג ולכאורה ואמאי לא אמר דלכתחילה לא יטול וכמו דתנן במשנה דאין לומר דמיירי שקרא לה שם חוץ מקליפתה וסברו הטעם מפני שמפסידו דלא שייך אלא בהקליפה. וכיון דלא קרא שם על הקליפה ל"ש הטעם. דא"כ אמאי לא אמר תסתיים דר"א סובר מפני שמפסידו. ובע"כ דצריך לומר דמיירי שכבר הוכשר. ושוב יוצא בו אפילו לכתחילה. ומוכח דבכבר הוכשר יוצא בו וכדעת התוספות הנ"ל

יח) דעת הרמב"ם בפי"ב מה' טומאת אוכלין (הלכה א) דלא מהני הכשר אלא ברצון הבעלים דווקא. וכ' הכ"מ משום שאין בדין שרצון חבירו יגרום טומאה לדבר שאינו שלו יעיי"ש

וכתב הקצות החושן (סי' תו) דלפ"ז לא משכחת לה הכשר וטומאה לקדשים כיון דבעינן נחותא דבעלים וקדשים הא אין להם בעלים. ולא משכחת לה אלא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי עיי"ש. ובמנחת חינוך (מצוה ק"ס) תמה יותר מסוכה (דף לה) דאמר שם מפני שמכשירה או שמפסידה. וקשה הא לא מהני הכשר לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה ושם הא אמרינן דהמשנה לדברי הכל עיי"ש

ונלע"ד לתרץ קו' המנחת חינוך הנ"ל די"ל דלר"מ דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי שרצון חבירו יכול לגרום איסור בדבר שאינו שלו ה"נ לענין טומאה. ועיין בתוספות ב"מ (דף ל) שהקשו אמאי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והא בעינן רצון הבעלים ועובד דומיא דעבד ותי' שהי' שותף או דל"ב נחותא דבעלים עיי"ש בד"ה אף וכו' והיינו כנ"ל דהא הטעם משום דהוי דבר שאינו שלו. ולא מצי אסר דבר שאינו שלו. ולהכי באית לי' שותפות בגוה דקיי"ל דמצו אסר כמבואר בחולין (דף מ) ה"נ מהני הכשר ע"י אחר ותדע שהרי התוס' ביבמות (דף פג.) בד"ה אין תמהו דאם אחד טימא טהרות חבירו נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותי' דלא אמרינן כן אלא בדבר התליא במחשבה. וא"כ בהכשר דתליא במחשבה ודאי דלא מהני הכשר לדבר שאינו שלו משום דאין אדם אוסר. ולהכי בשותפות דמצי אוסר דבר שאינו שלו ה"נ מצי אסור וכ"ש דאינו אלא גורם ומדמצי אסר כ"ש דיכול לגרום. וא"כ למ"ד דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. ה"נ מהני הכשר לדבר שאינו שלו ומיושב קו' המנחת חינוך לר"מ דר"מ לשיטתו דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ולהכי מצי אסור ג"כ ושפיר קאמר לר"מ הטעם משום שמכשירה וז"ב

יט) ויש להעיר לדעת הקצוה"ח הנ"ל דבקדשים ל"ש הכשר לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל כיון דאין להם בעלים. א"כ אמאי הערלה והכלאים מקבלים טומאת אוכלים עיין מנחות (דף קא ובכורות (דף ט:) והא אסורי הנאה אין להם בעלים ואנן נחותא דבעלים בעינן ועכצ"ל דמשכחת לה בשאר משקים לדעת הרשב"ם ב"ב (דף צז:) דבשאר ז' מיני משקים ל"ב רצון כלל. וא"כ ה"נ בקדשים משכחת לה ועיין חולין (דף לו). ומה שהקשו התוספות סוטה (דף כ"ה) דנימא כתותי מכתת שיעורי ושעה"מ פ"ד מה' גירושין וי"ל דגבי *) איסור ל"ב כביצה וא"כ ל"ש כתותי מכתת שיעורי' וניחא ג"כ הא דהערלה וכו' כיון דבאיסור אפי' בפחות מכביצה מקבל טומאת אוכלין ועיין פסחים (דף מ"ה) ובצל"ח שם

והנה יש להקשות למ"ש רש"י הנז' דמש"ה אסור לטמאותה משום דקודש איקרי א"כ בלא"ה נימא דמכשיר מטעם חיבת הקודש דהכי אמרינן בפסחים (דף לה) דמשום חיבת הקודש מכשיר דהוי כמו עצים ולבונה עיי"ש וגם למה לא יטול דב"כ נתכשר

וצריך לומר דחיבת הקודש לא הוי אלא מדרבנן אמנם משום שמכשירו מביאו לידי טומאה דאורייתא הא בלא"ה יש טומאה דרבנן משום חיבת הקודש כנ"ל ועיין חולין (דף לב.) בתוס' שם ובנודע ביהודה (סי' ס"ד) מהדורא ת' עיי"ש

ובזה מיושב משנה דמעשר שני פ"ג (משנה ט) מעשר שני שנטמא בית הלל אומרים הכל וכו'. וראיתי למי שהקשה. דלבית הלל היכי משכחת לה טומאה למעשר שני דהא בית הלל סוברים בקדושין (דף נד) דמעשר שני ממון גבוה. ולשיטת הרמב"ם הרי בעינן נחותא דבעלים. ולהנ"ל מיושב היטב דל"צ הטעם שמכשירו אלא לענין טומאה דאורייתא אבל עכ"פ בלא זה טמא מדרבנן משום דחיבת הקודש מכשיר לי' בלא מום ג"כ

ולפי מה שכתבתי לעיל דלמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ל"ב נחותא דבעלים יש לומר ג"כ דב"ה סוברים כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר סוברים ב"ה הכל וכו' אמנם העיקר כמ"ש לעיל דמצד חיבת הקודש מכשיר ולק"מ: