זרע אברהם סז

הקשו התוספות להך מ"ד דאפי' הקריש מ"מ אתמעט ממעילה ונותר ופיגול. ועיין שם בירושלמי משיבין ר' מאיר ור"ש לחכמים דס"ל אין מועלין בדמים. אלו מוכרן שמא אין תופס דמיהן. מה ביניהן. ומה בין דמיהן והיינו כיון דעדיין יש להקדש בו זכות וכדתנן ונמכרין לגננין לזבל ואמאי אין מועילין ובאמת זו קשה לשיטת החכמים וצריך להבין טעמם ונמוקם

אך יש לומר למ"ש הרמב"ן גבי הקדיש בור ונתמלא מים דאין בו מעילה אף דחצר קונה להקדש. מ"מ לית בי' מעילה דבעינן שיבא ההקדש מכח מקדיש ולא שיבא ההקדש ממילא וכמו גבי קדשי עכו"ם דאין בהם מעילה לר"ש והיינו כיון דלא בא מכח אדם. וא"כ י"ל כיין דדם מתחילה אין מועילין בו. ושוב אח"כ אף שמכרן אין מעילה בדמיהן דהוי רק כמו אלו זכו ע"י חצר ולא מכח מקדיש דהרי בתחילה אין מועילין. ובזה יש לפרש סוף דברי הירושלמי דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועילין אם מכרן תופס דמיהן הדמים אם מכרן אינו תופס דמיהן [כן גרס הקרבן עדה] והיינו דבדישון מזבח הי' בו מעיקרא מעילה קודם שנעשה דשן לכן אח"כ אף שנעשה דשן מועילין בו לכתחילה ותופס את דמיהן משא"כ בדמים שלא הי' בהם מעולם מעילה נהנין ואינו תופס דמיהן ואכמ"ל

ב) ואגב אכתוב בהא דפריך הש"ס (בשבועות כד.) בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דמוקי לה כדברי הכל ותמהו התוספות שם בד"ה דמוקי וכו' דלימא טעמא דר' יוחנן משום דסבר ח"ש אסור מה"ת. ותי' דיכול לאוקמא בשלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל

וקשה לי טובא מתוספתא (פ"ג דשבועות) דשם אמרינן שבועה שלא אשתה ושתה יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב. וגם בזה קשה קו' הש"ס מושבע ועומד מהר סיני. ובזה ליכא לאוקמא בשלא כדרך הנאתן, דהא ס"ל לר' יוחנן בפסחים (דף כד:) דהכל מודים בכלאי הכרם דלוקין עליהו שלא כדרך הנאתן ובעל כרחך דאיירי בכולל. וה"נ מתניתין דידן צריך לאוקמא בכולל *) והוא קושיא נכונה

ועיין שעה"מ פ"ה מה' יסודי התורה שהביא ירושלמי פ"ג דערלה דהעושה אספלנית משור הנסקל וחמץ בפסח אינו לוקה [ואף דכתבו האחרונים דבחמץ אסור שלא כדרך אכילה עיין מנחת חינוך (מצוה יט) אבל מ"מ ודאי דאינו לוקה] ומכלאי הכרם לוקה ויש לעיין לפ"ז בב"ק (דף מא) לכתוב לא יהנה. והא צריך למכתב בלשון אכילה לומר שאין אסור שלא כדרך אכילה ואפשר כיון דבנבילה גם כ"ש אסור כמ"ש הפרי מגדים בפתיחתו לה' שחיטה. מחמת מ"ע דוזבחת עיי"ש. א"כ גם בלשון אכילה אסור שלא כדרך אכילה דנבילה הוי ולענין מלקות גם בלשון לא יהנה ליכא מלקות דאין לוקין על הנאה ואכמ"ל: דבר שיש לו מתירין סימן מ

א) דעת הפרישה [הובא בפרי מגדים יו"ד סי' קב] דכי הוי דבר שבמנין היינו דבר שהוא אסור לעולם אבל בדבר שהוא מותר לאחר זמן לא הוי דבר שבמנין ובטיל עיי"ש

ולכאורה יקשה מהא דע"ז (דף עד.) דפריך אמאי לא חשיב ככרות של בעל הבית דלא בטל עיי"ש והא מבואר שם דלא חשיב רק דבר שבמנין ואיסור הנאה וזה לא הוי דבר שבמנין לדעת הפרישה. וגם קשה ממשנה גופא דר"ע מוסיף אף ככרות של בעה"ב דלא בטל והא זה לא הוי דבר שבמנין

ונראה דהא באמת הקשה הר"ן דבלא"ה לא בטל ככרות של בעה"ב דהוי דבר שיש לו מתירין והאריכו בזה האחרונים בישוב קו' זו

והנכון דהרי הקשה הש"א דהיכי יליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ. ותי' דר"י לשיטתו דחמץ לאחר זמנו אסור וא"כ גם חמץ אין היתר לאיסורו כמו נותר ושפיר יליף רבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר וממילא דגם ר"ע דסובר כר"י בזה דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמבואר בפסחים (דף ה) בע"כ דגם איהו סובר כר"י בזה דחמץ לאחר זמנו אסור וא"כ שפיר מוסיף ככרות של בעה"ב ולא הוי דבר שיל"מ דהא חמץ לאחר הפסח אסור וכבר ראיתי שמתרצים כן

ומיושב ממילא קו' הנ"ל דממילא דהוי דבר שבמנין כיון דלדידי' חמץ אסור לעולם וה"נ פריך דאמאי לא תני ככרות של בעה"ב וכמ"ד דחמץ לאח"ז אסור ודו"ק

אך מה דקשה ממתני' דקתני גם פטר חמור וכ' רש"י דאסור בהנאה כל זמן שלא נפדה ומשמע דמיירי מחיים דלאחר שחיטה לא הוי חתיכה הראוי' להתכבד דלא חזי אלא לעכו"ם ועיין בכו"פ (סי' קט) דהוי ג"כ דבר שיל"מ וקשה לפי דעת הפרישה הנ"ל דכל דלא הוי איסור קביע לא הוי דבר שבמנין הא פטר חמור יש לו מתירין וצ"ע

ב) ואגב אכתוב דלדעת רש"י שם דאתיא כר"י דפטר חמור אסור בהנאה א"כ בלא"ה לא בטל