זרע אברהם סה

מעתה י"ל דה"נ בכובש עדותו דקיי"ל דחייב בדיני שמים היינו נמי שמחייב לשלם מה שהפסיד להבע"ד שוב מצאתי להקצוה"ח (סי' כח) שכ"כ עיי"ש

אבל יש לעיין מהא דפריך הש"ס בב"ק (דף נו) אילימא בי תרי חיובי מחייב דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. והשתא מה קושיא הא מקרא לא שמעינן אלא עונש והכא איירי מדיני אדם וד"ש היינו לענין תשלומין ומזה מוכח דחיוב בדיני שמים היינו עונש. וכמו שפירש"י בגיטין (דף נג) גבי העושה מלאכה במי חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכ' רש"י פרעניות לשלם לרשעים ומשמע דכל היכי דתני חייב בדיני שמים היינו עונש לבד דהא פריך שם ותו ליכא ומשמע דכל חיובי בדיני שמים שוו אהדדי ומשמע דבכולם שוה

ועפ"ז נראה דאפילו אם נימא דלא כחוהרש"ל אלא היכי דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה וכמ"ש השעה"מ בסוף ספרו מדברי הראב"ד והחינוך גבי אבק ריבית הואיל דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה מ"מ זה דווקא היכי דאמרינן חייב לצאת ידי שמים לא כן היכי דתני חייב בדיני שמים אז לא מהני תפיסה רהכוונה רק עונש כנ"ל

ובזה מיושב מה שדקדק השעה"מ בה' עבדים מהא דקדושין (דף כד) הכהו כנגד אזנו ואינו שומע אינו יוצא לחירות ומייתי שם הא דהמבעיט את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וקשה כיון דחייב בדיני שמים למה אינו יוצא לחירות הא מהני תפיסה והעבד תפוס לעצמו עיי"ש ולהנ"ל חייב בדיני שמים לחוד וחייב לצאת ידי שמים לחוד דכל כה"ג דתני חייב בדיני שמים הכוונה עונש ובזה לא מהני תפיסה כנ"ל: דבר שאינו שלו סימן לח

א) עיין חולין (דף מא) פריך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהמטמא והמדמע ומנסך ותי' דאית לי' שותפות בגוה. והקשו מזה לשיטת התוס' תמורה (דף ל) דכל איסור שאין ניכר קודם התערובות אמרינן ברירה עיי"ש א"כ ה"נ נסמוך אברירה כיון דאיסורו רק מכח תערובות וכבר העיר בזה גם הגאון רע"א בחדושיו ועיין ב"ח (סי' ד) עיי"ש ובפשיטות י"ל דלק"מ די"ל דהני אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל אין ברירה ולכך אסור

ובזה י"ל דרב ושמואל דפליגי במנסך אי מנסך ממש או מערב לשיטתייהו אזלו בזה דרב לשיטתו דס"ל ביבמות (דף פג) דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ולדידי' ליכא לתרוצי דמיירי באית לי' שותפות דהא ס"ל ברירה ע"כ סובר כנ"ל *) אמנם שמואל דס"ל שם אין ברירה ע"כ סובר ביבמות שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכמ"ל

ב) ועיין תוס' ב"מ (דף ל) גבי העושה מלאכה וכו' שהקשו דבעי נחותא דבעלים ותי' באית לי' שותפות וכבר העיר הגרע"א דבלא"ה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש. ובאמת דלתי' התוס' הלזה ניחא מה דלא אמרינן לצעורי קא מכוין דע"כ מיירי בישראל דבעכו"ם ל"ש חייב בדיני שמים. אמנם לתי' השני קשה דלמה לא נימא לצעורי. ונראה פשוט דבעושה להנאתו ל"ש לצעורי ודווקא שוחט בהמת חבירו לע"ז וכמו דאמרינן דלאזוקי קא מכוין משא"כ הכא מכוין להנאתו ואכמ"ל

והנה לדעת התוס' בב"ק (דף ק ) דהיכי דגם הוא מפסיד לא שייך שלא יהי' כל אחד הולך וכו' וא"כ קשה לרבי יוחנן דס"ל היזק שא"נ לא שמי' היזק למה חייב בשותפות אך י"ל דהא הקו' למ"ד א"א אוסר דבר שאינו שלו ורבי יוחנן הא ס"ל בחולין שם דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולק"מ לדידי'

אך דלפ"ז יש להבין דגם למ"ד אדם אוסר לק"מ דהא כתבו התוס' דהקו' היא למ"ד מנסך ממש. וא"כ י"ל נמי דמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל מערב ורב דס"ל מנסך הא ס"ל ביבמות דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומה קו' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואטו גברא אגברא קרמינן

ונראה דגם למ"ד מערב תקשה דמשמע לי' דאפילו מערב מיעוט ברוב ובאמת כה"ג בטל בסתם יינם. ורק הא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ולמי שנתבטל עבורו אסור. וא"כ הא הקשו התוס' ביבמות שם דאם נתן איסור לתוך תבשיל נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותי' דדווקא בדבר שתלוי במחשבה עיי"ש וא"כ הכא דנפל ממילא מותר ורק משום דנתכוין לבטל שוב שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקו' הש"ס שפיר גם למ"ד מערב ודוק היטב

ג) ואגב אכתוב בהא דאמרינן בסנהדרין (דף לג) בעירבן בעל הבית עם פירותיו והקשו התוס' דאמאי יהי' חייב לא יהי' אלא כמטמא בידים הא בשוגג פטור ותי' דהוי כמזיד שהי' לו לדקדק בהוראה עיי"ש ויש לעיין הא אמרינן בירושלמי בסוגיא דהמטמא והמדמע דאם סבור שמותר לטמאותה דינו כשוגג וא"כ מה בכך שטעה בדין מ"מ חשוב שוגג ועיין בנוב"י מהדו"ת חו"מ (סי' סא) שכ' דעיקר דין דמנסך בשוגג פטור כדי שיודיע היינו באומר מותר דאי ידע שחייב מיתה אלא שלא ידע שנאסר בניסוך זה לא שייך כדי שיודיע וגם בסבור שהוא שלו לא שייך כדי שיודיע דהא כיון דחשוד דידע דחייב מיתה חשוד נמי על לפני עור עיי"ש הרי דאומר מותר כשוגג ועיין יו"ד (סי' צט) בטו"ז לענין מבטל איסור לכתחילה דאומר מותר כשוגג יחשב ובלא"ה יש לעיין בדברי התוס' דלס"ד דלא ידע שאיירי שנשא ונתן ביד א"כ ע"כ לר"מ אתיא ור"מ הא ס"ל בגיטין (דף נד) דקנסינן שוגג אטו מזיד וכעין זה הקשו התוס' בעמוד הקודם. ויש ראי' מזה דאומר מותר עדיף משוגג וכמ"ש הטו"ז שם דאפי' למאן דקנס שוגג אטו מזיד מ"מ אומר מותר לא קנסינן לי' ואולי י"ל דדיין שאני דשגגת תלמיד עולה זדון והוי כמזיד. ובזה מיושב מה שהקשה לי ידידי