זרע אברהם סב

שמצות היום בשופר וא"כ הא חזי למקדש. והרי מבואר ברש"י סנהדרין (דף מז) דהקובר מתו ברגל לא חשוב דחוי משום דנוהג ברגל עכ"פ לדברים שבצנעה עיי"ש וה"נ שופר של עולה חזו למקדש ולא נדחה לגמרי ולא חשוב דחוי וביותר למה שראיתי בפי' הר"ח בהא דהתוקע לשיר דהיינו שיר של קרבן וא"כ הא חזי לשיר של קרבן. וכבר כתבו התוס' בע"ז (דף מו) שהלוים הי' תוקעין גם בשופרות ופשיטא דלא חשוב דחוי וז"ב

ח) ואכתוב אגב גררא דהרמב"ם לא הביא דין דרבא המודר הנאה מחבירו מזה עליו בימות הגשמים וכן הדין דהנודר הנאה ממעיין. ואולו למה דאמרינן בעירובין (דף ל) דאם מערבין לדבר רשות ג"כ לא שייך מצות לאו לה"נ. ומשום דלא הוי מצות חיובת עיין בחדושי רע"א יו"ד (סי' י) א"כ תלוי אם טבילה בזמנה מצוה. וי"ל דס"ל לרבא טבילה בזמנה מצוה משא"כ לדידן בידו שלא לטבול ולהשהות בטומאה ועיין תוס' נדה (דף סו) שכתבו דאין סברא דיצטרך לכתחילה ביאת מים בבית הסתרים דלא הקפידה אלא שיטהר האדם יעיי"ש

ט) והנה שמעתי בשם גדול הדור אחד דלענין נטילת לולב כיון דכתיב ולקחתם לכם *) אם הי' בידו לולב מערב יו"ט אינו יוצא ובעינן לקיחה מחדש עכ"ד. ונראה דמ"מ אם הי' בידו מן הלילה י"ל דלילה אינו מחוסר זמן ומה"ט מבואר בירושלמי פ' דמגילה הלכה) דלר"א דס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת ה"ה דדוחין בלילה דלאו מחוסר זמן עיי"ש

וי"ל דה"ה לענין דחוי אם אשחור בליל יו"ט דזה לא דחוי חשוב דהוי נראה ונדחה אך הספק היא אם לקחו בערב יו"ט כנ"ל. ומה שיש להביא ראי' לזה מהא דסוכה (דף מב) דפריך ומדאגבי' נפיק בי' ודלמא אגבי' עוד מערב יו"ט אך יש לדחות דהא בכה"ג אינו חייב משום שבת דהוי כמו הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מבעוד יום אך להמבואר בירושלמי ריש שבת דר"י סובר כבן עזאי דמהלך כעומד יקשה כנ"ל ואכמ"ל: דבר שאינו ברשותו סימן לו

א) עיין ב"ק (דף לג:) הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר"ע קדוש ויש להעיר הא בידו להפקירו דנגח ואח"כ הפקיר פטור. ודעת הרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמפרע גובה דהיכי דבידו של הלוה להקדיש לא מהני הקדישו של המלוה דאי דמר לאו דמר וא"כ ה"נ כיון דבידו להפקירו איך יכול להקדישו. ואין לומר דהכא יהי' חייב משום דינא דגרמי [גם דעת הא"מ (סי' צו) דבכה"ג אינו חייב משום דינא דגרמי לפי דעת הרמב"ן גבי טמון באש עיי"ש] הא גם הוא יפסיד חלקו דבשור תם קיימינן וגם הוא יפסיד ל"ש קנס כמ"ש התוס' ב"ב

אך י"ל דזה כוונת רש"י בסוגיין שכ' דאיירי בשור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. דבכה"ג דאינו מפסיד מידי א"כ אם יפקירו יהי' משלם משום דינא דגרמי משא"כ בשוה יותר דאז גם הוא מפסיד ל"ש קנס [ועיין בתומים (סי' קיז) דמה"ט פסק הרמב"ם דאינו משלם פחת שחיטה אף דדעת הרמב"ם דהמזיק שיעבודי' של חבירו חייב משום דאינו אלא קנסא וכל היכי דגם הוא מפסיד ל"ש קנס וכתוס' ב"ב הנ"ל] וא"כ פטור ושוב לא מהני ההקדש אפילו לר"ע

ב) והנה בשיטה מקובצת שם **) תמה דאפילו לר"ע הא אינו ברשותו להקדיש עיי"ש

ונראה שמזה ראי' לשיטת הריב"ש שהביא הקצות החושן (סי' קיז) דקדושת הגוף חל על דבר שאינו ברשותו. ובזה ניחא נמי מ"ש רש"י דאיירי בשור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. ולהנ"ל אי שוה יותר הרי הם שותפים בו ואינו יכול להקדיש אלא קדושת דמים עיין קדושין (דף ז) א"כ לא מהני אפי' לר"ע מטעם דאינו ברשותו כנ"ל

ג) ועיין קצות החושן שם תמה לשיטת הריב"ש דקדושת הגוף יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ מה פריך בב"ק (דף סח:) ומי קדוש והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י וכו' והא קדושת הגוף יכול להקדיש ותי' הא ר"ל מוקי לה בשוחט בעל מום בחוץ