זרע אברהם ס

כמ"ש בשב שמעתתא דדווקא היכי דמה"ת כשרים ותפיסה מהני ג"כ מה"ת אז גורם לממון כממון דמי. וא"כ היורשין הא יש להם מה"ת זכי' וגם מהני תפיסתם ולכן נותנין ליורשין אבל לה מה"ת אין לה זכי' אלא אם תתפוס וע"ז אמרינן הא אמר ר"נ והוא שתפסה מחיים. והיינו כמ"ש הדו"ח דאפילו בפטרה משבועה לא מהני וע"כ דחזקתם עדיפא ואכמ"ל

ה) ואגב אכתוב בהא דראיתי בחדושי הגאון רע"א בסוגיא דפוגמות דהא דפריך בשבועות (דף מא) מה בין זה לפוגם שטרו ולא אמרינן דנ"מ תוך זמנו משום דלר"פ לשיטתו אדם פורע תוך זמנו. ובזה ניחא דלא פריך ממתני' דפוגמות כתובתה משום דבכתובה דאין החיוב ברור דאפשר דלעולם לא יבא לידי חיובא גם לר"פ אין אדם פורע תוך זמנו עיי"ש

ויש להעיר מהא דאמרינן בב"ב (דף קעב) אמר רבא האי מאן דנקט שטרא בר מאה ואמר שוי' נהלי' תרי בני חמשין לא משוינן לי' מ"ט וכו' וניחא לי' ללוה כדי שיפגום שטרי' ועיי"ש בפירש"י כדי שאם יפרע לו חמשין יהי' צריך המלוה לשבע כדין פוגם שטרו עיי"ש והרי בלאו הכי מצי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך אם פקח הוא ועיין בשו"ת הגאון רע"א (סי' קעח) עיי"ש ובזה אין לתרץ כנ"ל דנ"מ לתוך זמנו דלא מצי טעין פרעתיך דאין אדם פורע תוך זמנו דהא רבא ס"ל דאדם פורע תוך זמנו

ו) ובעיקר הקושיא יש לומר דנ"מ בתבעו ביום הלואתו דבזה לכ"ע אין אדם פורע אפילו למ"ד אדם פורע תוך זמנו מ"מ ביומו לא וכמ"ש הגאון רע"א וא"כ נ"מ בפוגם שטרו אפילו ביומו ומיושב הקושיא מההוא דב"ב הנ"ל די"ל דאיירי ביומא דניחא לי' שאם יפרע לו היום יכול לפגום שטרו משא"כ אי יהי' לו שני שטרי לא יוכל לומר אישתבע לי ביומו

ובזה יובן הא דכתובות (דף כא) אבל אמגילתא לא דלמא אשכח אינש דלא מעלי ובתוס' הקשו הא יוכל לומר פרעתי וכתב בחי' הריטב"א שמא יפרע בתוך זמנו. וזה תמוה הא אביי היא בעל המימרא והוא סובר אדם פורע תוך זמנו וכאשר תמה בזה הדו"ח שם. ולהנ"ל י"ל שמא יתבענו ביום ההלואה דבזה לכ"ע א"י לומר פרעתי וה"ה לדידן תוך זמנו ואכמ"ל: דחוי סימן לה

א) עיין תוספות סוכה (דף לב.) בד"ה דאם נימא יש דחוי אצל מצות א"כ אמאי לולב של עבודה זרה נטל כשר ותי' דמיירי שנתבטל מערב יו"ט קודם שהגיע זמן המצוה דהיינו דהוי דחוי מעיקרא. עיי"ש וקשה לי דהא מבואר ביבמות (דף קג.) דחלצתה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה. והרי התוס' כתבו בסוכה שם דע"כ בסנדל של ע"ז של עכו"ם ולאחר ביטול. והא בזה הדרא הקו' לדוכתא דנימא דחוי. ובזה ל"ש לומר דנתבטל מערב יו"ט. שוב ראיתי בס' ערוך לנר שעמד בזה

ונראה דבירושלמי פרק מצות חליצה (הלכה ב) הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום. והיינו כיון דהמצוה היא בחליצת הנעל ולא בנעילת הנעל ודווקא היכי שהמצוה היא בהויות החפץ על האדם אז הוי החפץ המצוה ומשום מכתת שיעורי' אבל כשקיום המצוה היא בהסרת החפץ מעל האדם אזי אין החפץ מצוה ולא מיפסל משום כתותי מכתת שיעורי' כנ"ל

וי"ל ה"נ סברא הנ"ל לענין דחוי דכי אמרינן דחוי אצל המצות דווקא בלולב דהמצוה בהויות החפץ כמו לולב דבגופו הוא יוצא ונטילה גופא מצוה והחפץ הוי המצוה ושפיר שייך ענין דחוי משא"כ בחליצה דהמצוה היא בהסרת והעדר החפץ והגם שאי אפשר לחליצה בלי שיוקדם הנעילה. מ"מ עיקר היא חליצת המנעל ובי' ל"ש דחוי ודו"ק

ובזה מיושב ג"כ קו' הגאון מליסא גבי שופר של עולה דנימא דחוי כיון דקודם מעילה אסור לתקוע. ומה קאמר כיון דמעל בה נפקא לחולין דמ"מ השופר הזה נדחה קודם שיצא לחולין עיי"ש [ולכאורה י"ל בלא"ה כמ"ש התוס' בסוכה דמחמת שאינו שלו מעיקרא לא שייך דחוי והא בהקדש עיקר הטעם משום שהיא של גבוה] אמנם לפי הנ"ל מיושב היטב למה דאמרינן בירושלמי דשופר הגזול כשר משום דבקולו הוא יוצא או משום דכתיב יום תרועה יהי' לכם מכל מקום והיינו דעיקר המצוה הוא בשמיעת הקול והקול אין בו משום גזל וה"ה דל"ש בי' דחוי כיון דהקול הא לא נדחה ורק השופר היא דנדחה. ואין המצוה בהשופר רק בקול שלא נדחה וז"ב

ב) והנה ראיתי לגדול אחד שהדפיס בספרו בהא דאמרינן בחולין (דף ד) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה ידחה דמש"ה נקט דווקא דינו גבי חטאת ולא בשאר קרבן משום דבשאר קרבנות לרבי יוסי הגלילי דס"ל קדשים קלים ממון בעלים הוא א"כ אם יקנה את קרבנו לאחר א"כ ל"ש דחוי ואף דמחוסר הקנאה הא כתבו התוס' סוכה דבמחוסר הקנאה לא אמרינן דחוי משא"כ בחטאת שאי אפשר להקנות לאחר שאינו מחויב בה יעיי"ש. אבל באמת במח"כ דבריו ליתנייהו דהא כתב הקצוה"ח (סי')) דהא דמהני המכירה לאחר לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים היינו לענין שהלוקח יאכל הבשר. אבל פשיטא דקרב רק על שם הבעלים הראשונים דאל"כ יהי' נפסל משום שינוי בעלים עיי"ש וא"כ עדיין הוי דחוי. ויותר י"ל משום דיורש מתכפר מקופיא וכאיתא בזבחים משא"כ בחטאת דלמיתה אזלא

אמנם פשוט דנקט חטאת משום אידך בבא דהפריש קרבן ונשתטה דדווקא בחטאת דשוטה לאו בר קרבן הוא דלאו בר כפרה הוא משא"כ בשאר קרבנות פשיטא דמקריבין אף אם נשתטה ואף למ"ש רש"י הטעם משום דבעינן לרצונו די"ל דתלי בפלוגתא אי בעינן דעת בשעת הפרשה או בשעת הקרבה עיין עירוכין (דף כא) ובירושלמי פ' מי שאחזו דמדמה פלוגתא דר"י ור"ל דגיטין להא דדחוי ומשמע דמצוה להקריב קרבנו קודם שנשתטה דומיא דגט ואכמ"ל

ג) ואגב אכתוב מה שיש להעיר למה שחדשתי ודנתי במ"א [והבאתיו בדיני אתנן] דאם נתן טלה ואח"כ נעשה איל עגל ונעשה שור כשר לקרבן דשינוי דממילא ג"כ קני ולא הוי אתנן ולכאורה למ"ד דבעלי חיים נדחין הא נדחה קודם שנעשה איל וקודם שנעשה שור

אך נראה דלא שייך דחוי אלא בדבר שמיוחד למצוה