זרע אברהם נח

שליש ופי' התוס' בב"ק (דף ט:) דהיינו אם יש לו אתרוג כאגוז והדור עד שליש שיהי' לו גדול עיי"ש ואיך עשה כזאת לכתחילה. ומצאתי שעמד בזה בשו"ת בית אפרים (סי' ) ועיי"ש מה שהביא בשם הגאון מחנה לוי יעיי"ש

ואולי יתכן דהי' אתרוג של טבל ולשיטת הרמב"ם ז"ל פסול אפילו ביום טוב שני וכן משמע מירושלמי שהביא התוס' בעבודה זרה (דף נט) רשב"ג שלח לי' ריב"י אתרוג ולמדתי ממנו שלשה דברים וכו' ופריך ויעשר ממנו עליו ועיי"ש שכתבו שהי' בחולו של מועד [ונראה דגם מעשה דר"ח הי' בחול המועד דהא ביום טוב שני פסול חסר דכל הפסולים שפסולים בראשון פסולים בשני וכ"כ בבית אפרים שם] כדאמרינן ר"ח מטביל בי' ונפיק בי' עיי"ש ולא יהי' לו אלא זה האתרוג בלבד ולהפריש ממין על שאינו מינו א"א להפריש והוכרח להוציא ממנו תרומות ומעשרות וכיון דקרא שם תרומה על מקצתה הגם דר"ח כהן הי' וכמבואר בבכורות (דף נא) ר"ח הוי רגיל ושקיל ומהדר מ"מ הא תנן אתרוג של תרומה שהורה לא יטול. ולכן הוכרח לחתוך ממנו קצת לצורך תרומה כך הי' נראה לכאורה

ומיושב קו' התוס' דהוקשו דהוקצה למצותו ולהנ"ל כל זמן שלא הי' מטביל בי' לא הי' ראוי למצוה ודייקא מה שראוי לכתחילה למצוה אף שלא נפיק בה עדיין הוי מוקצה וכמ"ש הטו"ז (סי' תרס"ה) משא"כ הכא כל זמן שלא מטביל אינו ראוי לכתחילה למצוה ואתי שפיר

וכן מה שהקשו איך אכל תחילה קודם שבירך עלי' מיושב לפי הנ"ל כיון דאכל תרומה ורבי טרפון קרי לי' עבודה כדאיתא בפסחים (דף עב) לא אכפת לן אם אכל אף קודם שבירך עליו וכמ"ש הצל"ח בריש ברכות דמש"ה לא הקשו התוס' על כהנים בתרומתן דאיך יאכלו קודם שהתפללו ולכן הקשו רק מעני ומשום דשאני אכילת תרומה דאקרי עבודה וכמו דמצינו הקורא עם אנשי משמר לא יצא עיי"ש ומיושב הכל

אך קשה לפמ"ש בתרומת הדשן (סי' נב) בטעם הדבר דר"ח מטביל בי' ונפיק בה משום דהוי כמו גרדומי מצוה יעיי"ש ועיין בחתם סופר חלק יו"ד (סי' רנו) א"כ נראה באתרוג של טבל כיון דמעולם לא הוי חזי רק אחר שיפריש ממנו תרומות ומעשרות א"כ לא הוי עדיין גרדומי מצוה. וגדולה מזה ראיתי בכתבי חדושי הגאון מו"ה יהושע זצ"ל מקוטנא שחידש דאפילו גרדומי ציצית דכשרין דזה דווקא כשלבש בו אבל אם לא לבש בו עדיין כיון דכלי קופסא פטור לא נתעבד בו המצוה עדיין עיי"ש. אמנם מ"מ מדברי התוס' הנ"ל מבואר דמותר לאכול ממנו אף שעדיין לא נתעבד בי' המצוה דהרי לפי דברי התוס' הי' טבל ובודאי עדיין לא הי' נפיק בי' וכמו דפריך ויעשר ממנו אף דלא מקרי עדיין גרדומי מצוה ועיין בירושלמי פ"ז דעירובין (הלכה ח) איזוב שהזה בו פעם אחת כשר מכאן ואילך שיריה ומפורש דבעינן שיזה בו פעם אחת ואכמ"ל

ועיין ברש"י סוכה (דף יג) נראה דגרדומין היא היכי דהזה בו פעמים הרבה ושיריו מקרי אף דלא הזה בו אלא שנפל לאחר אגודה עיי"ש שפי' על גרדומין כשמזין בו פעמים הרבה

ומיושב בזה דברי הגמרא שם אגד בתרי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ותמוה דהא לא אגדן ג"כ כשר וכמו שתמה בגליון הש"ס שם

ולפי הנ"ל כיון דסברו רבנן דאיזוב שתחילתו שנים ושיריו אחד כשר והיינו אף שלא הזה עוד בהם בע"כ דאגד בתרי שמי' אגד ומש"ה גם שיריו כשר אבל אם נימא דלא שמי' אגד והוי כלא אגדן אמאי כשר בשיריו

ב) ואגב אכתוב מה שיש לעיין בהא דתנן בפרה איזוב של אשירה אם הזה בו פסול דכתותי מכתת שיעורי' וא"כ אם ישתחוה לאיזוב אחר שאגדן או אחר שהזה יהי' כשר דלא שייך כתותי מכתת שיעורי' דלא גרע מגרדומין וצ"ע

והנה לפמ"ש דגרדומי ציצית ואיזוב היינו בשכבר לבש בו ושכבר הזה בו. נכון אתי ליישב מה שהקשה בספר ארצות החיים (סי' יב) לדעת הבית יוסף בשיטת הרמב"ם דאם נפסק מין אחד דהיינו שנפסק תכלת ונשאר לבן אפילו נפסק מעיקרא כשר א"כ למה גזרו על הסדין משום קלא אילן הי' להם לעשות ציצית לבן ותכלת ביחד וקודם לבישה יגרדמו את התכלת מעיקרם ואין בו חשש כלאים כיון שעקר אותם מן הטלית עיי"ש

ולהנ"ל הא קוד' שלבש ל"ש גרדומין ציצית כשרים דדווקא היכי דכבר לבש בהם למה דקיי"ל דכלי קופסא פטור מציצית וא"כ דצריך ללבוש שוב גזרינן משום קלא גורם לממון סימן לד

א) בשבועות (דף לב) הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור באמר לדידה ולא אמר לב"ד עיי"ש. וראיתי בשיבת ציון (סי' פא) שהעיר הא אכתי הפסידה התוספות דאשה שאמרה מת בעלי אינה נוטלת רק עיקר כתובה ולא התוספות כמבואר בפוסקים אבל ע"א שהוא נאמן מדאורייתא לדעת הרמב"ם גבי' גם התוספות והוכיח מזה דר"פ סובר דע"א אינו נאמן רק מדרבנן עיי"ש ובאמת כבר כ' בקצות החושן (סי' לט) דאף אי נימא דעד מיתה מדאורייתא נאמן מ"מ דווקא שמותרת לינשא אבל הכתיבה גבי' רק מחמת מדרש כתובה דאין מורידין לנחלה ע"פ וא"כ לא גביא אלא המדרש כתובה ואכ"מ

אבל יש לתמוה בסוגיא הא קיי"ל דאלמנה הנפרעת מנכסי יתומים לא נפרעת אלא בשבועה וכמבואר בגיטין (דף לה) וא"כ י"ל מי יימיר דאישתבעת וכמו דאמרינן גבי כשנגדו חשיד על השבועה וא"כ גם באינו אומר לדידה למה חייב ובשלמא לר"פ י"ל כיון דס"ל דגורם לממון כממון דמי וכמבואר ברשב"א שכתב דמה"ט ס"ל לר"פ דמשחק בקוביא חייב כיון דמדאורייתא מחזי חזי והקשה דמה בכך הא ס"ס ליכא כפירת ממון וכ' דעכ"פ גורם לממון איכא שיהא סבור שהם כשרים ועי"ז יודה (וגם לתי' השני משום דמהני תפיסה כבר בארתי דהיינו נמי משום דהוי גורם ממון כיון דאינו ודאי שיתפוס ורק דהוי גורם לממון. ולא הקשה מדברי הרמב"ם בה' עדות דעדים שהפסידו לענין תפיסה חייב לשלם אם הוזמו. והא הרמב"ם פסק דגורם לממון לאו כממון דשאני ע"ז דאף