זרע אברהם לז

א) בפסחים (דף ה) סד"א הואיל דכי איתא הדר בעינא לאו ברשותי' קאי קמ"ל ופירש"י דכי קסבר ר"ש דגורם לממון כממון דמי היכי דגונב קדשים שחייבים באחריותם שהרי גרם להפסיד ממונו. ובקצות החושן (סי' שפו) העיר מסנהדרין (דף קיב) הי' בה קדשי מזבח ימותו הב"ע בקדשים שחייב באחריותם והרי התם איתא בעינא ומ"מ אמרינן דגורם לממון כממון עיי"ש

ונראה למה דאמרינן בב"ק (דף עא) ר"מ סבר לה כר"ש דגורם לממון כממון ומש"ה חייב בד' וה' בגנב שור הנסקל מבית שומר. והקשו התוס' דתיפוק לי' דהא ר"מ דן דיני דגרמי ותי' דממה דחייב ר"מ בדיני דגרמי אין להוכיח שיחייב בד' וה' בדבר הגורם לממון עיי"ש ודבריהם אינם מובנים וראיתי בספר זית רענן ח"ב שביאר דבריהם דלמאן דסובר דגורם לממון כממון והוי ככיס מלא מעות כמ"ש הרמב"ן א"כ הוא גופא מחשב ממון וחייב ד' וה' משא"כ לר"מ דדן דיני דגרמי הוי רק מפסיד ממון ולא מחייב ע"ז בד' וה' אלא כפל עי"ש וא"כ י"ל דהא דאמר דבאיתא בעינא לא אמר ר"ש היינו אף דס"ל לר"ש דבדבר הגורם לממון הוי ככיס מלא מעות היינו רק בדליתא בעינא שכבר נגנב אבל בדאיתא בעינא נהי דיש בו שויו של ממון אבל ככיס מלא מעות לא מקרי ואמנם בחמץ גלי קרא דעובר בב"י. והכי נמי בעיר הנדחת נהי דלא מקרי מחמת חיוב אחריות ככיס מלא מעות מ"מ שויו של ממון יש בו ובעיר הנדחת אין חילוק ודו"ק

ב) ודרך אגב י"ל בהא דבבא בתרא (דף נ) המוכר עבדו לחבירו ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום ר"מ אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים דקנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש היטב בגמ' ומובא פלוגתא זו בב"ק (דף צ.) עיי"ש

ובתוס' הקשו אמאי לא נקיט המוכר עבדו לפירות כמו המוכר שדהו לפירות עיי"ש

אמנם נראה למה שהעיר הקצות החושן שם דאמאי לא יהי' השני בדין יום או יומים הא הוי דבר גורם לממון ור"מ הא ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון כמבואר בב"ק (דף עא) והכא דלאחר שלשים יהי' של השני חשוב דבר הגורם לממון וכמו גבי חמץ וניחא לי' הא לא אמרינן דבר הגורם לממון כממון אלא היכי דליתא בעינא וכמבואר בפסחים (דף ה). אך הקשה מסנהדרין (דף קיב) דגם באיתא בעינא אמרינן דבר הגורם לממון כממון וחשוב מה"ט שללה יעיי"ש. ותי' האחרונים לפי דברי התוס' שם דיש חילוק היכי דהי' פעם של הישראל אז אינו יוצא מרשותו כל היכי דמצי לאסתלוקי בזוזי וא"כ י"ל דה"נ דהיכי דלא הי' מעולם של ישראל בחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אחריות אז דווקא מחמת דכתיב לא ימצא עובר אבל בלא"ה לא חשוב ממון היכי דאיתא בעינא אבל היכי דהי' של הישראל כמו גבי קדשים שם דהי' של עיר הנדחת כל זמן שיש עליהם חיוב אחריות לא יצא מרשותם עכ"ד

ויש להביא ראי' לדבריהם מהא דאמרינן בסנהדרין שם פקדונות של עיר הנדחת מותרין ופריך פשיטא ומשני דקיבל עליו אחריות מה דתימא כיון דקיבל עליו אחריות כדידי' דמיא קמ"ל. וקשה מ"ש מקדשי מזבח דימותו דחשוב שללה מחמת קבלת אחריות דהוי דבר הגורם לממון. אמנם לדבריהם הנה ניחא דשאני פקדונות של עיר הנדחת דלא הי' שלהם מעולם. ע"כ לא מהני מה דגורם לממון כממון כיון דאיתא בעינא ואפי' לר"ש לאו כממון דמי כמו גבי חמץ [אך יש להעיר א"כ מה פריך בפסחים ל"ל לא ימצא הא י"ל שאני חמץ שלא הי' מעולם שלו משא"כ בקדשים דהי' שלו] ויש ראי' ברורה לדבריהם

ולפ"ז מיושב קו' התוס' דשפיר נקט הדין במוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום דאז ישנו להמוכר מדין יום או יומים משום דקנין פירות כקנין הגוף משא"כ במוכר עבדו לפירות ל"ש שהשני יהי' בדין יום או יומים משום דקנין פירות כקנין הגוף. דאדרבא אז יהיה המוכר בדין יום או יומים משום דבר הגורם לממון כממון דמי כיון דהי' שלו מעולם וגם עכשיו יש לו גורם לממון ובודאי דאין הלוקח יהי' בדין יום או יומים מחמת קנין פירות שלו ושפיר נקט המוכר ע"מ שישמשנו דאז ישנו להמוכר מדין יום או יומים מחמת דק"פ כקנין הגוף דמי וזה נכון

ובאמת שלפי חילוק התוס' שכתבו לישב מהא דב"ק דאמרינן דאינו יוצא בשן ועין לאיש ולא מהני קנין פירות וע"ז כתבו לחלק בין הי' לו מעולם בין לא הי' לו מעולם דהיכי דהי' מעיקרא שלו וגם עכשיו יש לו קנין פירות אז כקנין הגוף דמי בעבד עיי"ש א"כ בפשיטות מיושב קו' התוס' דבכוונה נקט המוכר וכו' ולא במוכר עבדו לפירות דאז לא שייך קנין פירות כיון דלא הי' שלו מעיקרא

ויש להעיר דא"כ לקמן (דף קלו) דפריך והא פליגי חדא זימני דאיתמר המוכר שדהו לפירות וכו' עיי"ש דשאני ההוא דמוכר שדהו לפירות דלא הי' השדה שלו מעיקרא כי אם פירות לא כן גבי מכר הבן הוי אמינא דגם ר"מ מודה דקנין פירות דאב כקנין הגוף דמי הואיל דמעיקרא היתה שלו לגמרי וגם עכשיו יש לו קנין פירות עדיף וצריך התבוננות

ג) הנה קיי"ל דאיסור דרבנן מותר לבטל חד בתרי. וקשה לי לפ"ז למה המקדש בחמץ דרבנן אינה מקודשת בשלמא לדידן י"ל כמ"ש האחרונים דהוי רק גורם לממון דלאו כממון דמי אבל לרב קשה הא משמע בבכורות (דף י ע"ב) דאית לי' גורם לממון כממון דמי מדאיצטרך לתרץ שם דאינו שוה אלא שקל דבלא"ה לק"מ דלתקדש ביני וביני כיון דלא הוי אלא גורם לממון וע"כ דאית לי' דגורם לממון כממון דמי וא"כ קשה למה ס"ל לרב בפסחים (דף ו) דהמקדש בחמץ דרבנן אינה מקודשת

אך הא מבואר בפסחים שם דבדאיתא בעינא גם ר"ש מודה דלאו כממון דמי ועיי"ש בפירש"י דרק היכי דחבירו מפסיד על ידו וי"ל דווקא בחמץ של הקדש דההקדש נפסד ע"י שאכלו דמיא לדינא דר"ש דקדשים שחייבים באחריותם הוי גורם לממון ונוהג בהם דין כפל וכ"מ בקצוה"ח (סי' שפו). אבל לא בדאיתא בעינא. ומזה נדחה נמי קו' המקנה לשיטת הטור דחמץ נוקשה מותר לאחר הפסח דלא עבר בב"י וב"י א"כ תתקדש לרב דס"ל גורם לממון כממון ולהנ"ל הא היכי דאיתא בעינא לא אמרינן כן ובזה נדחה מ"ש בשו"ת זכרון יצחק דלר"ש מקודשת באסורי הנאה דרבנן ולהנ"ל ליתא. ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' בקדושין (דף נו) דתתקדש באפר די"ל דזה לא הוי אלא גורם לממון. ואולי דזה כוונת התוס' שם שכתבו ואע"ג דדבר הגורם לממון כממון דמי שאני התם דחזי בעינא אחר הפסח עיי"ש והיינו דאפילו לר"ש אינה מקודשת וכנ"ל ואכמ"ל: