זרע אברהם לא

בדבר שיתהפך כחומר חותם. ומכ"ש אי נימא כשיטת רש"י יבמות (דף פב) דאפילו ביבש ביבש ס"ל לרבי יהודה מין במינו לא בטל. דהכא לרבי יהודה קיימינן דס"ל במנחות (דף כב) דמין במינו לא בטל. וכיון דמדאורייתא ל"ב שוב אין ברירה ודו"ק

והעיקר נראה לפמ"ש הר"ן דמה דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דהוי ספיקא דרבנן דלקולא. א"כ לפמ"ש הטורי זהב יו"ד (סי' קא) סק"א דאם הספק בדאורייתא אלא דמדאורייתא בטל כגון ספק טריפה שנתערבה. רק דהוי חתיכה הראוי להתכבד או משאר דברים חשובים אף דמדאורייתא בטל מ"מ לא אמרינן בי' ספק דרבנן להקל. דהא עיקר האיסור הוא מדאורייתא קודם שנתערב עיי"ש. וא"כ דכוותי' נמי הכא דקודם שנתערבה הוי איסור דאורייתא רק לאחר שנתבטל נעשה דרבנן ל"א ספיקא דרבנן לקולא ואפילו גבי דרבנן לא אמרינן ברירה

*) אך ראיתי בחדושי הגרע"א שכתב ליישב דברי הרמב"ם ממה שקשה עליו מתמורה (דף לא) וכתב נמי משום דמדאורייתא חד בתרי בטל ורק דרבנן משום דבעלי חיים חשובי ולא בטלו ובדרבנן שוב אמרינן ברירה. שוב מצאתי בשער המלך פ' מה'. שכ' תירוץ זה משם המבי"ט הרי דאפילו באופן זה אמרינן יש ברירה בדרבנן וקשה קושיותי לדוכתא. ובע"כ צריך לומר כתי' הראשון שכתבתי

ואגב אזכיר מה דחזית קשות נראה אלי לשיטת רש"י הנ"ל דגם ביבש ל"ב מב"מ מהא דעבודה זרה (דף עד) דחשוב התם אלו איסורין ואוסרין בכל שהו וחשוב שם פטר חמור. וכתב שם רש"י דפטר חמור אסור עד שלא נפדה. ובע"כ דאתיא כרבי יהודה בבכורות (דף יא)

וכ"כ הכרתי ופלתי (סי' ק). וא"כ לרבי יהודה דס"ל מין במינו ל"ב מאי ארי' משום דבר שבמנין ואיסורי הנאה. הא בלאו הכי לא בטל מצד מין במינו וע"כ דיבש ביבש בטל שפיר ודברי רש"י צ"ע

ד) עיין בדו"ח להגאון רע"א בעירובין (דף לו) שהביא דברי הרמב"ן דהיכי דמתנה רק דבר אחד כגון באומר לאשה אם תצא בפתח תהי' מקודשת ואם לאו לא. דשפיר מהני. אבל במתנה על שני דברים לא מהני עיי"ש והקשה עליו דא"כ אמאי בעירוב לא מהני הא אם הניח עירוב למזרח אינו מתנה אלא על דבר אחד וכן למערב ומה בכך דמערב שני דברים ביחד עיי"ש

ויש לומר דאפילו באם אינו מערב רק לצד אחד הוי שני דברים דהא מתנה ואם לא יבא הרני כבני עירי וא"כ מתנה על שני דברים או בערובו. או בעירו. וסברא זו מבוארת בקצות החושן (סי' סא) דקשה על דברי הרמב"ן מאי פריך למזרח וכו' נמי אין ברירה הא אין מתנה רק על דבר אחד ותי' משום דגם זה הוי כשני דברים מטעם הנ"ל

ולפ"ז צריך לומר דמ"ש הר"ן בגיטין דאם אמר אם יבא חכם למזרח יהי' עירוב ואם לא לא דמהני דהיינו דלא אמר דיהי' כבני עירו ושפיר מהני משא"כ במשנה דעירובין דמתנה ואם לא לכאן ולא לכאן הרני כבני עירו שפיר אפי' בצד אחד תלוי בברירה דהא מתנה על שני דברים ודו"ק

ו) עיין גיטין (דף כה) ומיחל ושותה מיד ופירש"י דמחלל על המעות וכו' עיי"ש

ובתוס' שם בד"ה תמהו דהא צריך לציין המקום למעשרות ואם לאו אינו יכול לחלל ובודאי דאינו רשאי לקבוע מקום דהוי כמתקן וממילא דא"י לחלל עיי"ש

ונלע"ד לתרץ דהנה בב"מ (דף ) במעשה דר"ג וזקנים. הקשה הריטב"א ז"ל דלא ציינו המקום למעשרות לצפונו או לדרומו ותירץ דכי צריך לציין מקום למעשרות היינו למ"ד אין ברירה אבל ר"ג וזקנים ס"ל יש ברירה עיי"ש

ומיושב קושיות התוספות בפשיטות דכיון דרבי מאיר סובר דיש ברירה לכך לדידי' א"צ לסיים המקום. ושפיר פירש"י. ומהני שפיר חילול בלא סיום ודו"ק

ז) הרמב"ם ז"ל פסק דאחים שחלקו לקוחות הן ופסק נמי דק"פ לאו כקנין הגוף דמי ותמהו עליו דלא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד. וכמו דקאמר בגיטין (דף מח) אי לאו דאמר רבי יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דס"ל אחים שחלקו לקוחות הן ואי לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וה"נ יקשה להרמב"ם איך משכחת לה דמייתי בכורים דהא הוי לקוחות. וק"פ לאו כקנין הגוף דמי

ולפענ"ד יש לומר למה דאמרינן בבא בתרא (דף פא.) בהא דהלוקח שני אילנות דמביא ואינו קורא דמספקא לן אי קנה קרקע או לא. ופריך הש"ס מכדי פסוקי נינהו לקרי ומשני דמחזי כשיקרא. או דלמא אתי לאפקועי מתרומות ומעשרות עיי"ש

והנה הרמב"ם בפ"ד מה' בכורים (הלכה ) פסק כלישנא בתרא דלמחזי כשיקרא לא חיישינן. וכמ"ש ג"כ התוספות בגיטין (דף כו) ובכמה דוכתי עיי"ש

ולפ"ז נראה דגבי האחים שחלקו שוב מותר לקרות פרשת בכורים. דלמחזי כשיקרא הא קיי"ל דלא חיישינן. ואי משום דאתי לאפקועי מתרומות ומעשרות. הא ממה נפשך כיון דאמרת שלקוחות הן. הרי לקוח פטור ממעשר (ועיין בתוספות ב"מ (דף פח) שכתבו דאם חזר המוכר ולקחן חייב. ולפי זה יש להבין בהא דפריך בבכורות (דף נו) והא איפסל לי' בלקוח דלמא הוא כמו מעשר דגן דחייב אם חזר ולקחו. י"ל דממילא ש"מ דפטור דאל"כ אמאי לא אמרינן בכל מוכר בהמות שיצטרך לקנות וכמו דאמרינן בגיטין (דף מז) לענין בכורים. ובשלמא במעשרות