זרע אברהם כב

א) עיין פסחים (דף צ) בהא דאמרינן שם דלא משייר אינש בקדושת הגוף ופירש"י בד"ה דלא וכו' דזה שהפריש לפסחו מתנה בעלמא הוא דיהיב להו וכו' והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. עיי"ש

ומבואר מזה כדעת הנתיבות (סי' קמח) דדבר שאין בידו למוכרו ואך לדידי' שוה המזיקו פטור עיי"ש

ובגיטין (דף מג) ואי אמרת המוכר עבדו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא עיי"ש והא עכ"פ שוה לדידי', שאם יגחנו שור יטול קנסא. ומה בכך דא"י למוכרו. ולמה לי' למיפרך משום דמזדבין לקנסא ת"ל דלדידי' שוה כנ"ל. וע"כ דכל שאינו יכול למוכרו לא חשיב ממון. וה"נ לענין אתנן. דכל שיהיב לה דבר שא"י למוכרו אין אתנן חל עליו

אמנם בירושלמי פסחים (פ"ח הלכה ג) איתא פתר לה שלא נכנס לתוך ידה כלום תדע לך דתנן מקריב עליה קיני זבים קיני יולדות עיי"ש בפני משה שפי' דאם הפריש עלי' קרבן שהיא חייבת אין בזה משום אתנן עיי"ש ואינו מובן אטו אם תאמר תן מנה לפלוני שאני חייב לו בשכר הביאה לא חשוב אתנן. והרי הרב אומר כן עיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מאיסורי מזבח (הלכה י) דהאומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני דהרי זה אתנן. והוא מדין עבד כנעני המבואר בקדושין (דף ז) וה"ה דמהני מדין ערב

ונראה נמי בהא דכתב הרמב"ם שם (הלכה טו) נתן לה עופות אע"פ שהן מוקדישין אתנן חל עליהם עיי"ש ולכאורה תמוה דהא עופות שהן מוקדשין הרי לא משכחת לה אלא בקדשי קדשים. והרי אין בידו למוכרם ואין אתנן חל עליהם וכש"ס הנ"ל. וצ"ל הכוונה שהקדיש בעבורה עופות לקרבן שהיתה חייבת וכהאי דמקריב עלי' קיני זבים וכ' וה"ה אם היתה חייבת שאר חובות ושילם עבורה בשכר ביאה

אך נראה דהא דאמר הירושלמי דאם הפריש עבורה קרבן שהיא חייבת אין אתנן חל עלי' היינו במחוסרי כפרה שאין צריכין דעת. וכהאי דנדרים (דף לו) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וכיון דיכול להפריש אף שלא מדעתה לא חשוב מתנה והוי כפריעת חוב וכמבריח ארי בעלמא היא משא"כ בהני דצריכין דעת ופשוט

ב) ובעיקר הספק הנ"ל אי אתנן חל מדין ערב. וכמו דאמרינן בקדושין (דף ז) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. ה"נ אם אמרה תן טלה זה לפלוני לכאורה הא דין ערב ודין עבד כנעני בהדי הדדי אמרינן להו בקדושין. וכשם דמדין עבד כנעני מהני וכמ"ש הרמב"ם שהבאתי לעיל ה"נ מדין ערב

אמנם לאחר העיון נראה דבכה"ג לא הוי אתנן. וראי' מהא דבכורות (דף נו) איזה אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה ופריך ולמשרי' איהי ומשני בזונה כותית עיי"ש

והשתא אם נימא דבכה"ג דאמרו תן טלה לפלוני והבעלי לי חל אתנן מדין ערב. לוקמי' כה"ג ולמה צריך לאוקמא בשחזר ולקחו ממנה. ולמה צריך לאוקמא בזונה כותית דבכה"ג משכחת ברווחא שאמרה תן הטלה לפלוני ישראל. וע"כ דאין אתנן חל משום ערב. והטעם נלע"ד דדווקא בקדושין מקודשת דנתקדשה בכסף. א"כ לא יהי' אלא שנתן לה כסף. משא"כ באתנן שאינו חל על מעות לא עדיף ערב מאם נתן לה כסף. וקדושין שאני דגם בכסף ובהנאת כסף מקודשת וא"כ הרי מ"מ היא נהנה וז"ב

אך למה דמבואר בירושלמי פ' האיש מקדש (הלכה ) על דעתי' דר"ז הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני אמר ר"ה העני זכה לאשה משל בעלה וזוכה לעצמו עיי"ש גבי תן מעות לפלוני עני. עיי"ש

הרי לך דהיכי דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהדין הוא דמקודשת מדין ערב. בתחילה זכתה האשה בהמעות. ורק אח"כ זוכה הפלוני המעות לעצמו וא"כ ה"נ באמרה תן טלה לפלוני הרי זכתה בהטלה מעיקרא וא"כ שוב הוי אתנן כנ"ל. והדרא *) קו' הנ"ל לדוכתא למה צריך לאוקמא בשנתנו לה וחזר ולקחו ממנה כנ"ל

אך יש לומר הא מיירי **) בזונה כותית ואין שליחות לעכו"ם. וכמו דאמר שם בירושלמי מאי נפיק מן ביניהון הי' החנוני חרש עיי"ש וה"נ גבי עכו"ם. ולעולם די"ל דבכה"ג דאמרה תן טלה לפלוני ישראל דחל האתנן. וקצת ראי' דלא מהני. מהא דאמרינן בתמורה (דף ל.) דאם נתנה לו היא אתנן דלא הוי אתנן. עיי"ש

והשתא אם נימא דכל דמהני בקדושין מהני גם אתנן. והא בקדושין בכה"ג מקודשת אם הוא חשוב כמבואר בקדושין שם. והיינו משום דהקבלה חשובה כנתינה ה"נ גבי אתנן אם נתנה לו טלה להני באדם חשוב כמו שקבלה איהי. ובע"כ דלא הוי אלא כנתינת מעות דהנאה חשובה ככסף. ובאתנן לא מהני אפילו כסף אלא דווקא שיש לה טלה וכל שאין לה טלה א"ח א"כ ה"נ באדם חשוב עכ"פ אין בידה רק הנאה. וה"נ באמרה תן לפלוני הטלה דלא שייך דין ערב. ודווקא מדין עבד כנעני דנשאר הטלה בידה אף שנבעלית לפלוני דהא אמר הילך טלה והבעלי לפלוני משא"כ בנתן הטלה לפלוני ודו"ק

ג) ראיתי דבר חדש בספר יראים (מצוה רז) שפי' הא דאמרינן בתמורה דף ל) נתן לה חטין ועשאן סולת למ"ד שינוי קונה מותר. דהפירוש דנתן לה חטין על מנת שמת שתבעל לו יהי' שלה ובתוך אותו הזמן עשאן סולת ולמ"ד שינוי קונה א"כ הא קנתה בתורת גזל במה שעשאן סולת קודם הזמן ושוב אין לו אלא דמים וקיי"ל דאם נתן לה מעות דמותר עיי"ש והוא פי' חדש: