זרע אברהם יח

ונראה למה דאמרינן במנחות (דף מט.) דאם נימא עקירה בטעות לא שמה עקירה לא משכחת לה פיגול בשוגג אלא באומר מותר דהא אי ידע דחטאת היא וקחשוב לשם שלמים מזיד היא יעיי"ש

ולפ"ז ל"ש אין אדם משים עצמו רשע והיינו דמשכחת לה דאומר מותר ובכה"ג לא משוי נפשי' רשיעא דליכא למימר דאפילו היכי דידע יהי' אסור מטעם דפלגינן דבורי' וכמו בפלוני רבעני בסנהדרין (דף ט.) דהא כתבו התוס' דבחד גופא לא פלגינן דבורי' וכמו דאמרינן ב"ב (דף קלד). מ"מ משכחת לה באומר מותר וז"ב: ועפ"ז מיושב לי מה דיקשה לכאורה בהא דכתבו התוספות בגיטין (דף נג) דהמשנה דהכהנים שפגלו במקדש אתיא כרבי יהודה עיי"ש. וקשה דיקשה מה שהקשה השיטה מקובצת דאמאי במזיד חייב הא אין לוקה ומשלם. וכאן לוקין משום לאו דלא יחשב. ומה שתי' הש"מ דאין לוקין על לאו דלא יחשב משום דהוי לאו שאין בו מעשה. לא יתכן לרבי יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין

ולהנ"ל י"ל דמתניתין איירי דידע דחטאת הוא ובאומר מותר וליכא משום הלאו דלא יחשב ועיין ברש"י ב"ק (דף ה) דעל מה דפריך ולחשב נמי מפגל כ' דשחט חטאת לשם שלמים. והפני יהושע הקשה שם דאמאי לא פי' כמו בכל מקום ובאמת הדבר מבואר במנחות כפירש"י. ומצאתי שהעיר בזה החתם סופר יו"ד (סי' פח) ועיי"ש שמתרץ קו' הפני יהושע שהי' קשה לרש"י דמה פריך דלמא בפלוגתא לא קמיירי דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין לא מחייב דאינו לוקה ומשלם עיי"ש ובאמת שיש לומר ביותר למה דאמרינן שם דלהכי לא תני ר"א עדים זוממים דסבר לה כר"ע א"כ גם ר"ח סובר כר"ע ור"ע סובר המקיים בכלאים לוקה ולדעת רש"י אפילו לא עשה גדר [ודלא כהערוך עיין תוספות מכות (דף ד.) עיי"ש] וא"כ דלמא גם בזה סבר כר"ע דלאו שאין בו מעשה לוקין ומוכרח רש"י לפרש כה"ג ואכמ"ל

ד) ועיין נדרים (דף צא) גבי אומרת טמאה אני לך דפריך אי ברצון מי יש לה כתובה. והקשו דת"ל דאין אדם משים עצמו רשע. ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ר"מ) דה"נ הוי לאפרושי מאיסורא והוי כמו שכתבו התוס' לענין קרבן

אמנם לפי הנ"ל בלא"ה לק"מ דהתם תלמידי רבא מקשו כן. ובודאי דס"ל כרבא דאומר מותר הוי מזיד ומ"מ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע. ולכך פריך רק משום דאין לה כתובה ודו"ק. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (סי' כג) שהקשה ג"כ קו' הפרי מגדים הנ"ל ועיין שם בחו"מ (סי' סא) ואכמ"ל

והנה אם נימא דאומר מותר מקרי מזיד יש ליישב ג"כ מה שהקשה הגאון רע"א גיטין (דף נג) דהא דפריך מזיד נמי יפטור כדי שיודיע. ותמה הא במזיד ל"ש כדי שיודיע דאין אדם משים עצמו רשע. ולפי הנ"ל י"ל דפריך על מזיד דאומר מותר. דמדתני מזידים חייב משמע אפילו באומר מותר ואמאי דכה"ג יפטור כדי שיודיעו דכה"ג הוי מזיד ומ"מ רשע לא הוי

שוב ראיתי בס' ת"ח שהביא ירושלמי פ"ה דגיטין הלכה ה) דאמר שם בהדיא עד כדין כסבור שהוא חולין כסבור שמותר לטמאות מהו ומסיק דדינו כשוגג לר"י יעיי"ש. וא"כ נסתרים כל דברי הנ"ל. ועיין חתם סופר (סי' פח) שהקשה להרמב"ם דכתב דאם תרם מן הטמא על הטהור ולא ידע שאסור לתרום אין תרומתו תרומה וכבר קדמו בזה המל"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות (הלכה כה) ועיין בטו"ז יו"ד (סי' צ"ט) ובחוות דעת שם ואכמ"ל

ה) ובכתובות (דף יט) אומר הי' ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. עיי"ש וכתב הרשב"א שם דהא דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע לאו דווקא בדבר שנפסל לעדות אלא אף בדבר שאינו נפסל לעדות לאו כל כמיני' לומר דלא עשה כדין יעיי"ש

וראיתי בשב שמעתתא (שמעתתא ז' פרק ה) שהקשה על הרשב"א מהא דיבמות (דף כה) הרגתיו לא ישא את אשתו ופריך הא לאחר תינשא לימא תהוי תיובתא דר"י דאמר פלוני רבעני לרצוני רשע היא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והא אמר ר"מ וכו' גזלן דדבר תורה פסול לעדות אשה משמע דדווקא משום דנפסל לעדות הא לאו הכי משים עצמו רשע יעיי"ש

וכזה ראיתי להגאון מקוטנא שליט"א שהקשה מהא דסנהדרין (דף כה) והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות וכו' והתורה אמרה אל תשת רשע עד ות"ל דבלא"ה אין אדם משים עצמו רשע

ואני שמעתי ולא אבין לה דהא מה דכתב הרשב"א הוא דווקא לרבא דס"ל אין אדם משים עצמו רשע ולכך אפילו במקום דלא נפסל לעדות מ"מ לאו כל כמיני' לומר שלא עשה כדין. משא"כ לר"י דס"ל אדם משים עצמו רשע ורק דאם הוא רשע שוב אינו נאמן דאל תשת רשע עד ונפסל לעדות [ועיין בנוב"י (סי' ע"ב) שהסביר דעת ר"י עיי"ש] ולדידי' ודאי דרק היכי דנפסל לעדות אבל היכי דאינו נפסל לעדות פשיטא דנאמן לר"י כיון דס"ל אדם משים עצמו רשע היכי דהעיד ג"כ על אחר וא"כ שם דקאי לר"י שפיר אמרינן דאם הי' גזלן נאמן לעדות אשה דשפיר נאמן לר"י כיון דס"ל אדם משים עצמו רשע. וכן שם בסנהדרין דלפי הס"ד דלא אמרינן פלגינן דבורי' ואדם משים עצמו רשע פריך שפיר דווקא משום דלוה בריבית פסול לעדות וזה פשוט וברור

ו) ועיין במשנה למלך ה' מלוה ולוה שהקשה להפוסקים דהא דלוה בריבית פסול הוא דוקא היכי דכבר נתן הריבית א"כ מה פריך והא אמר רבא וכו' דהא בע"כ מיירי הכא דלא נתן הריבית דאי לא כן הוי נוגע בעדות. ונראה דלהנך פוסקים הא עכ"פ הלוה עובר על לפני עור דהא המלוה עובר משעת תשימה ורק משום לפני אין בו מלקות דהוי לאו שבכללות משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל לוקין על לאו שבכללות שפיר מיפסל ודו"ק: דין אויר עזרה סימן ז

א) עיין שבועות דף יז.) אויר עזרה כעזרה דמי או לאו כעזרה כן גרסו התוס' שם בשם אית דגרסו. והקשו דא"כ כשמוליך הדם ואברים למזבח יפסול משום יוצא עיי"ש: