זרע אברהם יז

דהלכה כחכמים. דהא במשנתינו י"ל דכל אחד אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו. ורק שאמרו אנוסים וכו'

ורציתי לומר לפמ"ש הראב"ן (בסי' כז) דהא דאמר רבא בסנהדרין (דף ט) פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו. זה דווקא היכי דאין העד מעיד אלא על הרובע ולא על הנרבע אם מצטרף עם הנרבע להורגו משא"כ אם מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע בכי האי גוונא אין מצטרפין דבכה"ג כיון שיש לו עד מסייע דלרצונו נרבע אמרינן דאדם משים עצמו רשע ושוב פסול להעיד יעיי"ש

ונלע"ד שהביא ראי' לשיטת הראב"ן מגמ' סנהדרין (דף כה) גבי ביניתוס חד אמר קמאי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזיף ברביתא עיי"ש ומשמע דהאחר לא העיד שאוזיף בריבית להעד השני רק שאוזיף בריבות ומבואר דאילו הי' מעיד שאוזיף להעד השני הי' משים עצמו רשע בצירוף האחר. וה"נ בפלוני רבעני

ותדע לך דלשיטת הסמ"ג דהלאו דלא יקום עד אחד הוא על העד שלא יעיד בדבר שאינו נאמן. וכ"ה לשון הרמב"ם בספר המצות (מצוה) שלא יעיד בעל עבירה שלא יעיד קרוב או פסול ומשמע דהאיסור על העד ובודאי דלקי ג"כ וכנראה מפשטות הש"ס פסחים (דף קיב) גבי טובי' חטא וכו' ויש לישב בזה דברי הרמב"ם בפרק כ' מה' עדות (הלכה א') או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ונמצאו אחד מהם קרוב או פסול אינם נענשים אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה ואינו מובן מפני מה נפסלו דהא הם פסולים קודם הזמה ובכה"ג ליכא דין הזמה וכמבואר בב"ק (דף עג) ולפי הנ"ל הא עברו על הלאו דלא יקום וגו' וז"ב. אמור מעתה ע"כ צ"ל דבהאי דפלוני רבעני אין האחר מעיד על הנרבע כלום דאל"כ הא עובר על הלאו דלא יקום וגו' כיון דמעיד על הנרבע יחידי ובזה לשיטת הסמ"ג נפסל לעדות ולוקה ודוחק לומר כיון דגם היא מעיד על עצמו שנרבע לרצונו אינו נפסל דמא שנא סוף כל סוף ע"א היא לגבי הנרבע וע"כ דאינו מעיד כי אם על הרובע. והרי יש בכאן שני עדים ושוב אינו עובר כנ"ל

ולפ"ז מיושבים דברי הראב"ן דמתניתין דמוקי לה בגמרא באמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דמחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע ואילו איירי מתניתין באמרו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי אבל אנוסים היינו. וע"כ דמעיד גם על אונסו של חבירו ובכה"ג לא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון שיש לכל אחד עד מסייע על רשעו. ועל כרחך דאיירי רק שאמר כל אחד זה כתב ידי ואנוס הייתי ואין מעיד על חבירו כלום. ומוכח מזה דהלכה כחכמים. מדמשמע דרך משים דאין אדם משים עצמו רשע אינם נאמנים. וגם באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי נפשייהו רשיעי נאמנים. והרי אינו מעיד כי אם על כתב ידו ומוכח דהלכה כחכמים. שוב מצאתי שכ' קצת מזה בשו"ת חתם סופר אבן העזר (סי' נב) שכתב דהראב"ן לשיטתו למ"ש (בסי' כז) אלא שלא הביא כל הראיות שהבאתי

והנה אם נימא כסברא הנ"ל לא תקשה ג"כ מה דאקשי לי' רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וזהו לפמ"ש הלבוש סוף חלק אה"ע דכל הטעם דהמגיד אינו חוזר ומגיד משום דמשוי נפשי' רשע שהעיד בתחלה עדות שקר ועבר על לאו דאם לא יגיד ובס' אמרי בינה כ"כ מסברא דנפשי'] א"כ לשיטת הראב"ן שכל אחד מעיד על חבירו ל"ש אין אדם משים עצמו רשע וה"נ ל"ש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ושפיר חוזרים ומגידים ומדאקשי' לי' רבא ע"כ דאוקי מתני' כהלכה גם באומר זה כתב ידי דהלכה כחכמים. ומקשה לי' רבא שפיר כיון דקא פסיק ותני ואפילו בזה אומר זה כתב ידי ובכה"ג ודאי אינם נאמנים ומבואר מזה דהלכה כחכמים דרשו ואתי שפיר דברי הראב"ן

אמנם בעיקר כוונת הראב"ן נראה לפי עניות דעתי לפי מה דמבואר בירושלמי שם הם אומרים אין זה כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידם הוא. תני ר"ח לא מעלין עדי השטר ולא מורידין אמר ר"י מתניתין אמרה כך אם יש עדים שהוא כתב ידם אינם נאמנים [משום דאין להם מיגו] בע"כ דאינם נאמנים. והובא הירושלמי הזה בראשונים שם יעיי"ש. שפירשו דמיירי שכל אחד אינו מעיד אלא על כתב ידו ולכך נאמנים האחרונים דהוי תרי לגבי חד

והן הן דברי הראב"ן ז"ל דבע"כ איירי כחכמים דרבי. דאי לא כן למה אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים. והיינו שיש עדים שהוא כתב ידם כנ"ל ומשום דאין להם מיגו דאי בעי שתיק הא בידם להכחיש. ואכתי יש להם מיגו. ובע"כ דאיירי דכל אחד מעיד רק על כתב ידו. ולהכי ביש עדים שהוא כתב יד של כל אחד ואחד אינם נאמנים. דהוי תרי לגבי חד ומוכח דהלכה כחכמים דרבי וז"ב ופשוט

ב) בתוס' בב"מ (דף ג:) בד"ה ומה הקשו בהא דאמרינן אם ירצה לומר מזיד הייתי ולכך אין שנים מחייבים אותו קרבן. דהא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דאינו רוצה להביא חולין לעזרה יעיי"ש

וק"ל מירושלמי ריש פ' שני נזירין (הלכה א) דקאמר ויודין לי' בתרומה ופי' המפרש דבתרומה אם אכל בשוגג בתרומה אין יכולין לחייבו חומש דיכול לומר מזיד הייתי. והשתא תקשה הא אין אדם משים עצמו רשע והכא לא שייך תי' התוס' כמובן

וכיוצא בזה תמה המוהרש"א במכות (דף ז) על מה שהקשו התוס' דהיכי משכחת לה דעדים יחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי. והקשה שם המוהרש"א דהא אין אדם משים עצמו רשע. עיי"ש

אך לקו' המוהרש"א י"ל דמשכחת לה באומר מותר דגבי גלות אומר מותר פטור מגלות. ובכה"ג לא משוי נפשי' רשיעא. אך הכא גבי תרומה יקשה דאין אדם משים עצמו רשע וצ"ע

ובעיקר הקושיא י"ל דבאמת כן כוונת הירושלמי דרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דאין שנים מחייבים קרבן משום דיכול לומר מזיד הייתי דעכ"פ יודין [הכוונה דיהי' מודים לו בתרומה] לו בתרומה דלא שייך לומר דיכול לומר מזיד הייתי שהרי אין אדם משים עצמו רשע. והיינו דבשלמא גבי קרבן י"ל דפליגי עלי' דר"מ משום דיכול לומר מזיד הייתי ואינו רוצה להביא חולין לעזרה משא"כ לענין חומש דתרומה דבמקום קרבן יודו לי' דחייבים לו חומש. וי"ל עוד דהכא דהוי ענין ממון י"ל דגם רבנן מודו ודווקא לענין קרבן פליגי ואכמ"ל

ג) הפרי מגדים יו"ד (סי' ה') הקשה לשאול אמאי כהנים שפגלו במקדש נאמנים וכן כה"ג ביום הכפורים. נימא אין אדם משים עצמו רשע וכן בשוחט בהמת חבירו לעבודה זרה דנאמן לאוסרה דנימא אין אדם משים עצמו רשע: