זרע אברהם קנו

דף ב' ע"א במשנה הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו פטור מן הבכורה עיי"ש ולכאורה יש לעיין למה דאמר (בחולין קלח) הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב וע"ש ברש"י ור"ן דהטעם היא משום דקרינן בי' צאנך. וא"כ הכא הא בודאי איירי דהנכרי מכר לו הבהמה לעוברה דאל"כ הא הו"ל דשלבל"ע כמו"ש התוס' לקמן (ג:) ד"ה דקא וכו' ועיין בריט"א וא"כ אמאי לא קרינן בי' צאנך וכמו בראשית הגז דקרינן בי' צאנך אם לקח צאנו לגזוז כנ"ל

ובאמת שיש לעיין במאי קנה הישראל הגזיזה אם לא לקח הצאן למ"ד דמעות אינו קונה בלא משיכה ועיין (בכורות יג.) (ועבודה זרה ע"א). ובשלמא לשיטת התוספות בע"ז שם דבליכא מעות כמו מתנה ומציאה משיכה קונה עיי"ש וה"נ י"ל למ"ד משיכה קונה ולא מעות. היכי דלא שייך משיכה מעות קונה. אבל לשיטת הרמב"ן שהביא הש"מ (ב"מ מז) דגם במתנה ומציאה דליכא מעות משיכה אינו קונה ה"נ להיפוך קשה כנ"ל

ודע די"ל דעיקר דין הנ"ל בלוקח הצאן לגזוז תליא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דהא זה לא הוי רק קנין פירות כמו המוכר שדהו לפירות עיין גיטין (דף מז) ובאמת הרמב"ם בפ"י מה' בכורים (הלכה ט) לא הביא רק אם לקח הגיזה אחר הגזיזה פטור ועיין בר"ן פ' ראשית הגז עיי"ש

והנה לפמ"ש התרוה"ד שהביא הקצות (סי' רט ס' קז.) דמהני באומר לכשתלד ולא הוי דבר שלא בא לעולם עיי"ש. וא"כ הכא מיושב קושי' הנ"ל דשפיר י"ל דלא מכר לו הבהמה לעוברה ומ"מ לא הוי דבר שלא בא לעולם. ואי דיקשה (מתמורה כה) דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. עיי"ש כבר יישב הקצות (סי' הנ"ל) באומר עם יציאת מעוטה. עיי"ש וע"ש שכ' דאפי' אם נימא דמהני משיכת הפרה לעוברה מ"מ כיון דבעיקר המכירה והיא העובר ליתא במשיכה. אז כסף לחוד קונה. ומיושב לפי זה ההיא דלעיל ר"פ ראשית הגז

אבל קשה מהא (דעבודה זרה סג.) בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' ופריך והא מחסרה משיכה. ואמאי לא אמר דמשכחת לה כגון שהקנה לה עובר במעי בהמה וכסף לחוד קונה לפי דעת הקצות הואיל דבעיקר המכירה ליכא משיכה ואין צריך לאוקמא בזונה נכרית או דקאי בחצרה ויש ליישב

בהרא"ש שם דהמחוור שבכולן שיתן לעכו"ם פרוטה ויקנה לו מקום הבהמה ויקנה האוזן של הבהמה עיי"ש והקשו עליו דהא חצר מטעם שליחות היא ואין שליחות לעכו"ם ועין בקצוה"ח (סי' קצח) שהביא מנחלת שבעה (סי' ל) שהקשה כן וגם מ"ש הבה"ז דמטעם אגב היא ג"כ הקשו הקצות והריט"א דהא התוס' (בב"ק י"ב) ד"ה אנא כתבו דקנין אגב הוי רק דרבנן וקנין דרבנן הא לא מהני לדאורייתא וכמ"ש הרי"ו בעצמו עיי"ש

ונראה דבשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קיז) דבחמץ אפילו אם נימא דקנין אגב הוי דרבנן מ"מ מהני דהטעם דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא היא משום דחכמים אינם יכולים להקנות אלא להפקיע מהראשון ולא להקנות להשני. והטעם משום דהפקר ב"ד הפקר. ולכן יכולים להפקיע וא"כ בחמץ שפיר מהני קנין דרבנן דאין צריך אלא להפקיע מרשותו עיי"ש

ולפ"ז הא מבואר בתוספתא [מובא בריט"א ריש בכורות וזה דלא כהטו"א (ר"ה יג) עיי"ש] דהפקר פטור מן הבכורה. וממילא דמהוי אפי' קנין דרבנן דא"צ אלא לעשותו הפקר

ועוד לפי המבואר (בב"מ מו) דפריך ולקני לי' אגב קרקע. מבואר אחת משתי אלה או דקנין אגב דאורייתא. או דקנין אגב מהני לדאורייתא אף דשאר דרבנן ל"מ לדאורייתא ואתי שפיר

שם הלוקח עובר חמורו של עכו"ם וכו' והטעם משום דכתיב בקרך ע"ש בתוס' בד"ה הלוקח ולקמן (ג) אמרינן משום דכתיב תזכר ועיין במוהרש"א דל"ק למה לי ב"כ מקנך ובקרך דבקרך במשנה תורה כתיב ע"ש ועדיין יקשה הא במוכר לו מיפטר משום דכתיב כל בכור בישראל. ובמכילתא פ' בא על קרא אשר יהי' לך הזכרים לד' איתא בזה"ל. אשר יהי' לך להוציא המוכר עובר בהמתו לעכו"ם וכו' עיי"ש וקשה ל"ל קרא הא כבר ילפינן מקרא דבישראל

מיהו נראה דגמרא דילן פליג אמכילתא דהרי לקמן (נו) אמרינן יהי' לך ולא של שותפות. ואם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה מבואר דקרא קאי על מעשר בהמה באם אינו ענין ועיי"ש בפירש"י דקאי על הקרא דאשר יהי' לך הזכרים

ודע דאף ר"י מודה הכא דהלוקח פטור ואף דהוא סובר דשותפות עכו"ם חייב בבכורה היינו דווקא היכי דהישראל יש לו חלק גם באם. ברם הכא אין לו חלק כי אם בעובר. ובאם אין לו חלק מודה. ושוב ראיתי להריט"א שכ' להיפוך דהא בעינן שיהי' לו חלק באם דאל"כ הא א"א מקנה דשלבל"ע וכמו המקבל בהמתו של עכו"ם דמחייב ר"י עיי"ש

שם והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה ולכאורה אמאי לא לחייב הא אי לא יהיב לי' זוזי תפוס לי' לבהמה וכמו דאמרינן לקמן (טז) דמהאי טעמא מקבל צאן וברזל מן העכו"ם פטור ובתוספות שם הא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה היכי דמצי לסלק לי' ללישנא קמא דרבא. היינו משום דעיקר הבהמה של ישראל ורק בצאן וברזל דעיקר של עכו"ם. כל היכי דאית לי' זכות דיכול לתפוס הבהמה שוב פטור. וא"כ הכא דעיקר הבהמה של ישראל אמאי לא חייב בבכורה. ועיין (בפסחים לא) רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה הואיל דיכול לסלוקי בזוזי. והיינו נמי כיון דעיקר החפץ של הלוה ואית לי' נמי כח דיכול לסלקו בזוזי. ולתפוס את שלו. וא"כ ה"נ אמאי הנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה

ועיי' במנ"ח שהאריך אי בהמת הפקר חייבת בבכורה. וכ' דדווקא הקדש ועכו"ם פטור וכמו גבי חלה. אבל לא של הפקר עיי"ש

וראיתי מי שהביא ראי' מתוס' (ב"ב נד) ד"ה וישראל וכו' שהקשה שם הרשב"א אמאי בנתן מעות לעכו"ם בבהמתו קנה וחייבת בבכורה הא אין דעתו לקנות עד שימשך וכמו דאמרינן שם נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר מ"ט עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' וישראל לא קני עד דמטי לידו ועיין שם ואי נימא דהפקר חייב א"כ מה בכך דהוי הפקר. הא גם הפקר חייב בבכורה וע"כ דפטור עכ"ד. ואין ראי' דהתוספות לא הקשו רק על מה דאמרינן קנה. אבל על מה דאמרינן וחייב בבכורה לא הקשו מידי. ואין ראי' דהפקר פטור מבכורה אי ימזספום