זרע אברהם קנה

עדה דמבעיא לי' אם אמר תוך כדי דיבור הרי זו אם הוה חזרה או לא ופשט דלא מהני עיי"ש

ולכאורה אינו מובן נהי דלא מהני חזרה בהקדש תוך כדי דיבור היינו אם חוזר מעיקר ההקדש אבל הכא הא לא חזר בו רק מחיוב אחריות שבו ומהיכי תיתי לא יהני חזרה בתוך כדי דיבור

אמנם נראה למ"ש התוס' מנחות (דף קג) דמש"ה ל"מ חזרה בהקדש תוך כדי דיבור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועיין בקצות החושן (סי' רנה) שביאר זה היטב עיי"ש

והנה בביצה (דף כ) בהא דאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני. כ' שם רש"י ז"ל ובדברי רש"י הללו מובן הירושלמי גיטין פרק הנזיקין הלכה) דהקדש קדום לנזיקין אף דמלוה בשטר מאוחר קודם למלוה בע"פ מוקדם משום דשאני הקדש דמחמת אמירה לגבוה הוי כאילו יש לו חלק בנכסיו והוי לגבוה כאלו כבר גבה] דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מלתא יעיי"ש ומבואר דגם בהרי עלי אמרינן אמירה לגבוה דכשנתחייב בקרבן מיד יש לגבוה שותפות בנכסיו כשיעור קרבן וזש"כ רש"י דהוי כמסירה להדיוט והיינו דכבר נתחייבו נכסיו [ומה"ט גם בעכו"ם באומר הרי עלי נהי דבבל יחל מ"מ כבר נתחייבו הנכסים וכמ"ש באבני מלואים בתשובה (סי' א) בישוב קו' המל"מ עיי"ש ויש לעיין אי בעכו"ם מהני חזרה תוך כדי דיבור אולי משום דתקנתא הוא ולעכו"ם לא עבדו תקנתא] ולכן לא מהני חזרה תוך כדי דיבור דגם לענין זה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולשיטת התוס' ודאי דאין לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה ואכמ"ל

ג) ועיין ברמב"ם פ"ג מנדרים (הלכה ) שמע חבירו שנדר ואמר הריני כמותך בתוך כדי דיבור ה"ז אסור וכו' עיי"ש ובמשנה למלך תמה דאם אמר הריני כמותך למה לי תוך כדי דיבור ודווקא באני לחוד בעי תוך כדי דיבור ולא במפרש להדיא ועיי"ש שהביא מדברי הר"ן דגבי נזיר אם אמר הרני כמותך לא בעינן תוך כדי דיבור יעיי"ש

ובאמת דמנזיר אין ראי' דתמן נתקדש גופו להיות נזיר והוי כמו שהתפיס בפת שכתב הרמב"ם דאפי' אחר כמה ימים מהני משא"כ בנדר

אולם מפורש כדברי הרמב"ם בתוספתא פ"ח דדמאי ראה א' שהפריש תרומה ומעשר ואמר הריני כמה שאמר זה דבריו קיימין ר"י אומר בסמוך תוך כדי דיבור [כן גריס הגר"א] הרי מפורש דאף באמר הריני כמותך בעי תוך כדי דיבור לר"י דהלכתא כוותי' ובכוונת התוספתא נראה דקובל עליו שיהי' תורם בעין יפה א' מארבעים כמו שתרם זה ומחיוב להפריש כך בתורת נדר כנ"ל

ונראה לפע"ד דבערכין אם אמר א' ערכי עלי והשני אמר אף אני כמוך י"ל דלא בעינן תוך כדי דיבור למ"ש בשלטי הגבורים פ"ק דע"ז דמש"ה אין מעריכין בשבת אף דמותר לחייב עצמו לגבוה דהוי כמקדיש כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו עיי"ש ולפ"ז דמי לנזיר דל"ב תוך כדי דיבור וכמ"ש הר"ן ז"ל הנ"ל: תשביתו. סימן פח

א) הרב מנחת חינוך חקר במצות עשה דתשביתו אם הוא כעשה דשבתון דשבת דאם לא עשה מלאכה קיום מ"ע דשבתון. וכן בחמץ אם לא הי' לו חמץ קודם פסח קיים מ"ע דתשביתו עיי"ש שהאריך

והנה לכאורה מדברי המגן אברהם (סי' תמו) גבי המוציא חמץ ביום טוב דנתן עצה להטיל לים ע"י עכו"ם דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה יעיי"ש ותפס עליו הגאון רע"א דבזה לא יקיים המ"ע דהשביתו יעיי"ש וע"כ דס"ל להמג"א דמצות עשה דתשביתו מקיים בשב ואל תעשה וה"נ ע"י עכו"ם

ואולי דעכ"פ היכי דכבר עבר בבל יראה ובל ימצא וצריך לבער החמץ כדי לנתק הלאו בזה ודאי אם ביערו ע"י עכו"ם לא מקיים המצוה

ובעיקר הספק הנ"ל הנה מהא דאמר ר"ע בפסחים (דף ה) ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ואמר ש"מ מר"ע ג' וכו' ואמאי לא אמר ש"מ מקלקל בהבערה חייב דהא מקלקל הוא ואמאי לא אמר דש"מ ד'. ואף די"ל דמשום המצוה לא חשוב מקלקל. מ"מ הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא גם אם לא הי' לו החמץ הי' ג"כ מקיים המצוה דתשביתו. וע"כ כנ"ל דצריך שיהי' לו חמץ לבערו ולא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויצא לנו מזה דאינו מקיים המצוה זולת בהי' לו חמץ ודומיא דציצית שאם אין לו בגד אינו מקיים המצוה וה"נ בחמץ

שוב מצאתי דבעיקר החקירה הנ"ל כבר עמד ע"ז א' מהגאונים שהביא האור זרוע שכ' משמו שלקיים מצות ביעור חמץ הי' משהה את החמץ עד תחילת שעה שביעית דאז לשיטת רש"י והוא תמה ע"ז יעיי"ש שעמד ע"ז ג"כ דהוי מקלקל ותי' דמיירו בצריך לאפרו אך לשיטת רש"י חשוב מלאכה שא"צ לגופה ועכ"פ מוכח מדברי הגאון הנ"ל דהמצוה דתשביתו הוא בקום ועשה ואם הוא מבער את החמץ קודם אינו מקיים המצוה וכמו מילה בתוך שמונה כיון דהמצוה היא בקום ועשה כנ"ל

אך לפי"ז יש לתמוה דהיאך מקיים אנחנו מ"ע דתשביתו דאם מבערין קודם חמץ שוב כשיבא חצות אין לנו חמץ ואם להמתין עד חצות הא יפה תמה האור זרוע דאיך נכניס עצמינו בספק דיעבור בעשה דתשביתו ולשיטת רש"י הא איכא בל יראה משש ולמעלה. מעתה קשה מאד היכי מקיימים המצוה הזה

ונראה דאתי שפיר לשיטת רש"י דתשביתו ביטול ונפקא לי' מדכתיב תשביתו א"כ בהביטול באמת מקיים המצוה דתשביתו. ואך הא תמה הר"ן דהיכי מהני ביטול כה"ג דהוי רק בלב. ועיקר התי' משום דחמץ אינו ברשותו דאסור בהנאה א"כ ממילא עד שבא חצות באמת אינו מקיים המצוה בהביטול. ואך כשבא חצות דהיא זמן האסור בהנאה מהני הביטול למפרע. ואז הוי בקום ועשה ודו"ק