זרע אברהם קנג

א) עיין ס' מנחת חינוך (מצוה) שנסתפק בלקח האם על הבנים אי הוי שלו רק שעבר על עשה ול"ת נ"מ אם קידש בה את האשה. או דלמא כיון דהתורה גזרה שלח תשלח לא הוי שלו עיי"ש

ונראה להוכיח מהא דחולין (דף קמא) איבעיא להו קסבר ר"י כל לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו' ופשטינן לי' מהא דאמר ר"י לוקה ואינו משלח ואם איתא לוקה ומשלח מבעיא לי' עיי"ש ואם איתא דהוי שלו יקשה דאין לוקין ומשלמין. ובשלמא בגזל שפיר אמרינן לר"י דישנו בכלל מלקות משום דהא קיי"ל דכל היכי דאיתא בעינא לא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' וכדאיתא בסנהדרין (דף עב) משא"כ בשלוח הקן. שוב ראיתי דבלא"ה מוכח מהא (דף קל"ט) אלא דאגבה לאם והדר אקדיש לי' משמע דמהני ההקדש ואכמ"ל

ב) בריש שלוח הקן אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור ופירש"י דמיירי שהרג ואח"כ מרד ונמצא בקן עיי"ש וכבר מפורסם הקושיא דהא קיי"ל נגח ואח"כ הפקיר פטור ובפרט דרבינא עצמו ס"ל בב"ק (דף יג) כן וא"כ אמאי פירש"י דווקא שנגח מקודם ולא בשנגח בעודו הפקר

ונראה פשוט דנהי דמבואר כאן דעופות שמרדו בבעליהם והלכו להן הוי הפקר וכל המחזיק בהם זכה בהם פשיטא דהוי מטעם יאוש דהא לא הפקיר מדעתו ורק משום דנאבד ממנו וכן מבואר בחדושי הרשב"א בהא דאמרינן כיון דמרדו פקעו קדושייהו והקשה דקדושה שבהן להיכן הלך ותי' דקדושת דמים אין בו אלא משום שההקדש יש לו בו שיעבוד וכיון דנתייאש הגזבר אזל לי' שיעבודי' עיי"ש ומבואר דעתו דאינו אלא משום יאוש

ולפ"ז למה דחידשו הקצות החושן והנתיבות המשפט דבזה חלוק יאוש מהפקר דבהפקר קיי"ל דאף דלא אתי לרשות זוכה הוי הפקר משא"כ ביאוש וא"כ בכה"ג נראה דלא מיפטר שור המזיק ודווקא בנגח ואח"כ הפקיר משא"כ ביאוש דעדיין חשוב בעלין. ואף די"ל דאינו ברשותו מ"מ משום זה לא מיפטר

ויותר נראה דהא אמרינן שני דברים אינם ברשותו ועשאן הכתוב וכו' והקשה הש"מ דלחשב נמי שור המועד עיי"ש והכוונה כיון דנאסר בהנאה אינו ברשותו [ולדעת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ניחא] וא"כ עכ"פ הא גלי קרא לענין איסור הנאה אף דג"כ הוי כיאוש מ"מ חשוב שלו וא"כ י"ל דלא מהני יאוש דהא גם איסור הנאה כיאוש כמ"ש האחרונים ואפ"ה עשאו הכתוב כשלו. ודווקא הפקיר ממש מועיל

אלא שיש להעיר מה פריך מוקדשין היכי דמי אי דחזי קן ואקדשי' וכו' מה ביתו ברשותו. והא משכחת לה שעופות שלו מרדו עליו ולמה שבארתי דלא מקרי אלא יאוש וכל זמן שלא זכה בו אחר מקרי שלו עדיין אלא שאינו ברשותו והא ידוע דעת הריב"ש דקדושת הגוף יכול להקדיש אף באינו ברשותו וא"כ שפיר יכול להקדיש אח"כ קדושת הגוף וצ"ע: תשלומי תרומה. סימן פו

א) עיין בדברי הרמב"ם פ"י מה' תרומות דפסק דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם את החומש. וביאר הכ"מ כיון דמבלעדי איסור תרומה אסור ביין לאו שתי' ואכילה היא. וכבר תמהו דמ"ש מאוכל תרומת חמץ בפסח דמשלם. והנה י"ל דשאני חמץ בפסח דהוי איסור גברא משא"כ מצד איסור נזירות

אך יקשה לדעת הסוברים דגם איסור נזיר הוי איסור גברא עיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב (סי' נ"ד) א"כ מ"ש נזיר מאיסור חמץ

ונראה דהנה התוס' בכריתות (דף ג) תמהו בהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' משום ד' וכו' דנימא אין עונשין מן הדין. ותי' דשאני גבי אחותו מן האב ומן האם דאין אנו באין לחייבו שתיים ושפיר י"ל כיון דחמור אינו מתכפר בקרבן אחד משא"כ ביש אוכל דאנו באין לחייבו על כל איסור ואיסור ולא גרע מאלו הי' אוכל אסורים נפרדים ועיין בס' ברוך טעם

ולפ"ז י"ל דזה טעם הרמב"ם כיון דתשלומי תרומה הם כפרה א"כ היכי דשגג ושתה יין של תרומה א"כ אינו מתכפר בזה שמתכפר בשתה תרומה לחוד והיינו בשגג בשתי' שתיהם משא"כ בתרומת חמץ כיון דגם על חמץ חייב קרבן לא שייך אין עונשין מה"ד וכמו גבי יש אוכל אכילה אחת כנ"ל

ובזה מדוקדק מה שהעירו המפורשים דלמה נקט דווקא תרומת חמץ בפסח ולא בערב פסח לרבי יהודה דעובד לפני זמנו. ולהנ"ל בערב פסח הא ליכא כרת ושוב דומה לנזיר ששגג ושתה יין של תרומה ואכמ"ל

ב) ואגב אעורר במה דתני במתני' דפסחים הנ"ל פטור מתשלומין ומדמי עצים דלכאורה כיון דתני פטור מתשלומין למה נקט תו מדמי עצים. אך נראה למה דמבואר בתוס' יומא (דף פא) זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון וכתבו התוס' משום דכבר נתחללה א"כ הא הכא מיירי אפילו בשוגג בחמץ כמ"ש לקמן והפטור היא משום תרומה וא"כ הא בשעת הנאת המעיים שוב ליכא איסור משום תרומה ובחמץ הא שגג ע"ז קמ"ל דאפי"ה פטור כיון דבתחילת אכילה הי' בו איסור תרומה שפיר אמרינן קים לי' בדרבה מיני' ושפיר מדוקדק מדמי עצים דאז אינו שוה יותר מדמי עצים ודו"ק

ג) ואכתוב בזה בהא דיבמות (דף סו) בת ישראל שנשאת לכהן ומת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר עיי"ש ויש לעיין למה נקט דווקא עבדי' והלא גם בבהמות הדין כן כמבואר בירושלמי שלהי תרומות דכמו דבעבד שישראל שותפין בו אין אוכל בתרומה כמו כן בבהמות [ומצד הסברא הי' נראה לחלק דדווקא עבד דגם הוא נזהר שלא יאכל בתרומה דהא זר הוא ונ"מ דגם עבד עכו"ם אם נימא דקני לי' לגופי' וכמ"ש הרמב"ם מ"מ בפשיטות האיסור הוא על האוכל ולא על המאכיל ורק דהמאכיל עובר משום שיש לו הנאה ותרומה אסורה בהנאה של כילוי. אבל לא בבהמה אבל הא בירושלמי מבואר דאין חילוק] וא"כ אמאי נקט הדין בעבד

אך נראה למה דמסקינן דר"י חייש למעוט זכרים וכבר כ' המגיה במל"מ בפ"ב מה' יו"ט דר"מ לא חייש