זרע אברהם קנב

לא יגיד ונשא עונו ופשיטא דעל לאו דלא תעמוד על דם רעך המבואר בתו"כ אינם עוברים דזה רק בבין אדם לחבירו אבל על הנ"ל יש להסתפק

ונראה דהא מבואר בר"ה (דף כג) וסעודות גדולות הי' עושין להם כדי שיהי' רגילים לבא. ולכאורה הא הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אמנם אם אינם עוברים מותרים ליקח שכר דכבר כ' הרמ"א חו"מ (סי' לד) דמי שאינו מחיוב להעיד מותר ליטול שכר. וי"ל הטעם כמבואר בשבועות (דף לג) דבשתי כתי עדים יכולה לומר הא קיימא שני' וה"נ הא הוי דבר הרגיל לראות ועיין תוס' סנהדרין (דף פט) דנביא הכובש נבואתו לית בי' לאו. ולפי הנ"ל י"ל דיש בו משום לא יגיד וכמו דמצינו בירושלמי סנהדרין דאזהרת נביא השקר היא משום לא תענה ברעך עד שקר ואכמ"ל: ריבית. סימן פג

א) בטו"ז יו"ד (סי' קס) דכמו דהדין בקדושין דאם נתנה היא והוא אדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דמקבל מינה. ה"נ בריבית אם המלוה אמר ללוה שיקבל ממנו מתנה וילונו אם הוא אדם חשוב הוי ריבית אבל אם אינו אדם חשוב שפיר דמי יעיי"ש

ויש להעיר לפי דעת הר"ן דאף באיננו אדם חשוב מ"מ הוי הנאה רק דאין הנאה ההיא שוה פרוטה ובקדושין גזירת הכתוב דבעינן שוה פרוטה ומה"ט ס"ל ללוי בכליו של מקנה משום דעכ"פ יש הנאה בפחות משו"פ ולהכי בחליפין מהני דלא בעינן שוה פרוטה דקונין בכלי אפי' שאינו שו"פ עיי"ש

ולפ"ז הוא דעת רמ"א לקמן דאפי' פחות משו"פ אסור בריבית. עיי"ש ומקורו טהור מדברי הרמב"ם פ"א מה' גזילה דאסור לגזול כ"ש דבר תורה וכ' הה"מ דדינו כמו ח"ש באיסורין וא"כ מה בכך שאינו חשוב דמ"מ בריבית הא לא בעינן שוה פרוטה. ועיין בקצות החושן (סי' קצ) דהנותן מתנה לחבירו יברך הטוב ומטיב אף באדם שאינו חשוב משום דגם באדם שאינו חשוב יש הנאה. ויש להעיר ג"כ דא"כ מצינו תרבית בלא נשך בכה"ג דהלוה אינו מפסיד והמלוה נהנה והנאה חשובה ככסף ובש"ס קאמר דלא מצינו תרבית בלא נשך וצ"ע

ב) בב"מ (דף נז) ריבית ואונאה להדיוט ואין ריבית ואונאה להקדש עיי"ש והרמב"ם השמיט זה

ונראה די"ל למה דקיי"ל דע"י שליח אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ועיין בפנים יפות פ' בהר שכתב הטעם משום דהא דעת הרמב"ן דפחות מכדי אונאה הגם דאינו חוזר אבל הלאו עבר וכ"ה בקרקעות. א"כ ע"י שליח הא אין שליח לדבר עבירה והמעשה בטל עיי"ש

וגם בריבית הא דעת רש"י דע"י שליח שרי ואי משום דשליחו של אדם כמותו הא אין שליח לדבר עבירה ולפ"ז בהקדש דכל ענינם הוא על ידי שליח דהיינו הגזבר שהוא שליח דהקדש וכ"כ רש"י הכא להדיא. וכ"מ מדבריו בשבועות (דף י) ד"ה ומחללין דמזכין המעות לאומנין ע"י אחד מן הגזברים וה"ה וכו' והא קיי"ל דאין מועיל זכי' ע"י עצמו אלא ע"י אחר וע"כ כה"ג לא שייך ריבית ואונאה

אך באמת פלוגתא היא בירושלמי סוף מעשרות אי גזבר הוי כבעלים או כאחר עיי"ש וא"כ י"ל דהך דב"מ הנ"ל אתיא כמ"ד דגזבר כבעלים משא"כ הרמב"ם לדידן דגזבר הוי שליח ל"ש לפליגי בין הדיוט להקדש דגם בהדיוט כה"ג ליתא לדין ריבית ואונאה: שבועות העדות. סימן פד

א) הכסף משנה תמה דמנ"ל להרמב"ם דאשה וקרוב אין מחייבים שבועה דלמא דווקא לממון פסולים לעדות אבל לא לשבועה עיי"ש

ונראה להוכיח מהא דמכות (דף ח) דפריך עבד בר עדות היא. וקשה הא משכחת לה דהעיד לחייב שבועה והוזם דפשיטות נראה דעבר על ל"ת אף דהוא רק עד אחד מ"מ על לא תענה עבר. ולא גרע מנביא שקר דמבואר בירושלמי סוף סנהדרין דעבר על לא תענה ברעך עד שקר ואף דאין צריך להעיד בב"ד וכ"ש ע"א. וע"כ דאינו מחייב שבועה

אך למה דאיתא בירושלמי פרק כל הנשבעין (הלכה ) הגע עצמך שהי' עבד וב"ד מוסרין שבועה לעבד ומבואר דעבד אינו מהימן בשבועה ומכ"ש לחייב שבועה

ואף דאיתא בתוספתא פ"ט דב"ק עבד שאמר לרבו הפלת את שיני סימת את עיני תן לי דמי עיני הרב אומר וכו' טול דמי שינך עבד נשבע ונוטל והיינו מדין נחבל. הרי דעבד נאמן בשבועה. אך שם שפיר מהימן בשבועה דכבר ישראל הוא. ולא תקשה דהיכי משכחת לה אי דאיכא עדים הא ידעו ואי דליכא עדים הא הוי מודה בקנס דפטור. דמשכחת לה כמו דמבואר בירושלמי פרק החובל (הלכה) מעידין אנו על איש פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים יצא לחירות בראשונה נותן לו שינו. ונראה פשוט דקאי על הך ברייתא וכן מבואר ברמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק הי' בי' עדים מעידים שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חביל כו' הודה החובל שהוא חבל משלם ה' דברים [אך צ"ע מתוספתא שם החובל בעבדו ושפחתו העברים בינן לבינן הרי אלו נשבעין ונוטלין החובל בעבדו ושפחתו הכנענים פטור מפני שהוא קנס הרי דבעבד חייב אף דליכא עדים דאל"כ אלא דאיכא עדים שנכנס שלם ויצא חביל גם בעבד כנעני יהי' חייב] ועיין במכות (דף ד):