זרע אברהם קמט

עובר הכהן רק הבעלים דהא איהו לא חשב כלל ולא יחשב כתיב וי"ל דזה היא דהזהירה התורה לא תזבח לד' וגו' אשר יהיה בו מום כל דבר רע היינו כל דבר רע מהבעלים מ"מ לא תזבח. ובזה ניחא מה דשם כתיב לא יחשב. וכאן כ' כל דבר רע דהיינו דיבור. ולהנ"ל שם הזהירה התורה בכלל דאסור לחשב. לכך כתיב לא יחשב דאפי' מחשבה. אמנם בכאן דהזהיר לכהן שלא יזבח מה דחשבו הבעלים כתיב דבר דאל"כ מנא ידע הכהן וע"כ דשמע מהבעלים. אבל לעולם דעובר אפילו במחשבה ויתכן בהא דאמרינן בזבחים שם ורבי אליעזר לא יחשב מה מה עביד לי' מבעיא לי' למחשבות שמוציאות זו מזו. והיינו דרבי אליעזר דס"ל זה מחשב וזה עובד בעי קרא להיכי דבעלים חשבו מחשבת פיגול והכהן חשב מחשבת פסול ודוק

ועיין בב"ק (דף עו) בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ועיין בהפלאה כתובות העיר דהא מחשב בקדשים לוקה [וכוונתו דלר"ל דס"ל לש שאין בו מעשה לוקה] ואינו לוקה ומשלם יעיי"ש

ועיי"ש שהכריח דמיירו דשחט ע"י שליח דאף דמתערב בו איסור אחר מ"מ חייב בד' וה' יעיי"ש וכן צ"ל לשיטת התבואות שור דגם בפיגול אמרינן כל כמיני' וא"כ אם שחט ישראל ע"מ שיזרקו הכהנים שלא לשם בעלים דשינוי בעלים אינו אלא בזריקה א"כ לא הוי מחשבה וע"כ דעשה שליח להכהן אמנם לפי הנ"ל י"ל דאתיא כמ"ד בעלים מחשבין ואכמ"ל

ג) עיין בזבחים (דף כז.) זריקה דשרי בשר באכילה מייתי לידי פיגול וכו' דלא שרי בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול. ופירש"י בין שחישב בה להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה ע"מ לזרוק למחר עיי"ש

ויש לעיין נהי דלא שרי בשר באכילה הא לא גרע משפיכת שיריים דמבואר בזבחים (דף יג) דאם אמר הריני זורק ע"מ לשפוך שירים למחר דהוי פיגול דהוי אכילת מזבח. ואולי דשאני שפיכת שירים למאי דמבואר בסנהדרין (דף סג:) לא תאכלו על הדם. לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק. ונראה פשוט דקרא איצטרך לשירי הדם וזה שאמר ועדיין דם במזרק. והיינו אף שכבר הוא אחר זריקת הדם דהא באוכל לפני זריקה הא יש בי' לאו כמבואר במכות (דף יז) אלא היכי דהוי אחר זריקה ונשאר עדיין דם במזרק וא"כ נהי דבשפיכת שירים מותר הבשר באכילה מ"מ בזריקה שלא במקומו אסור ודו"ק

ד) והנה נראה דבפיגול דכתיב ואם האכל יאכל. אם חשב לאוכלו שלא כדרך אכילה בחוץ לא הוי פיגול דכתיב האכל והיינו כדרך אכילה וצ"ב ומצאתי בה' מנחת חינוך שכ"כ

ובזה מיושב קו' התוס' בזבחים (דף כח) בד"ה אמר וכו' בהא דתנן במתניתין מעור האלי' בחוץ דלר"א דס"ל דמחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם למה נקט עור האלי' אפי' אלי' נמי יעיי"ש ולהנ"ל מיושב דהא חלב חי הוי שלא כדרך אכילה וכמבואר בפסחים (דף כד) א"כ לא הוי פיגול ואי דחשבו לאכול אחר בישול הא שוב לא הוי אכילת מזבח דאברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולכן נקט עור האליה ופשוט

ו) הנה בהא דס"ל ראב"י דהבעלים מפגלים כדאיתא בזבחים (דף מו) וחולין (דף לח) נראה דדוקא בשלמים דהבשר שייך לבעלים ואז אם חשבו הבעלים על שחיטת כהן או על זריקתו ע"מ לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול דקרא דוהקריב המקריב בשלמים הוא דכתיב והיינו כנ"ל אבל בקדשי קדשים פשיטא דאם יחשבו ע"מ שיאכלו הכהנים חוץ לזמנו דאין בדבריו כלום וכה"ג בזבחים ע"מ שיאכלו טמאים כל כמיני'

ומיושב בפשיטות קו' העולם דכל סוטה תוכל לפגל וממילא אין המים בודקין אותה. ולהנ"ל הא מנחת סוטה הוי קדש קדשים לא מהני פיגול הגם שנימא דהוא הוי בעלים של המנחה ומלבד זה לא ידענא אם אחד הפריש קרבן בעד חבירו מי מקרי בעלים לענין פיגול ויעיין בתמורה דמתכפר עושה תמורה והמפריש מוסיף חומש ואכמ"ל. צביעה. סימן פ

א) עיין מנחות (דף מב) שמע מינה דצריך צביעה לשמה עיי"ש ויש להסתפק היכי דמתחילה צבע שלא לשמו אם מהני שיחזור ויצבענו לשמה וכמו בגיטין (דף כ) מעביר עליו קולמוס ומקדשו

וראיתי בירושלמי פ"ג דערלה (הלכה ) בהא דאמרינן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ומסתפק שם אם מהני בחוזר וצובעו ותלי לה בפלוגתא אי נותן טעם לפגם מותר עיי"ש שהר"א פילדא מפרש דכוונת הירושלמי דבזה פוגם הצבע עיי"ש

ועפ"ז יש לומר בהא דתוספתא פ"ז דעבודה זרה בור קלא אילן שרשה בעצי אשירה ישרף. אחרים אומרים מטילין אותה לחומר עד שיחזרו מראיה לכמות שהיה. ולכאורה קשה לאחרים דתנו תקנתא דאמאי לא אמרו דיחזור ויצבענו

ולהנ"ל אתי שפיר דאחרים היינו ר"מ ור"מ הא ס"ל נותן טעם לפגם אסור ע"כ לא מהני שיחזור ויצבענו. וגם לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כו) דבע"ז אסור אפילו שלא כדרך אכילה. ומבואר בכו"פ (סי') דהיכי דאסור שלא כדרך אכילה ה"ה נותן טעם לפגם ולכך לא מהני לחזור ולצבעו ודוק

ב) וראיתי בספר פתיל תכלת שכ' די"ל דהי' צדה במצרים לצורך ציצית וכמ"כ רש"י גבי עצי שטים עיי"ש. והקשתי עליו כיון דבעינן צביעה לשמה וכיון דבמצרים לא הי' מצטוים ע"ז לא הוי לשמה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מ"ה גירושין דבכותב גט לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט משום דכיון דבשעת כתיבה לא היתה בה גרושין לא הוי לשמה וא"כ ה"נ כיון דעדיין לא נצטווינו על זה חשיב שלא לשמה. וכבר הקשתי בהא דגיטין (דף מ) הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת דיש בלשון הזה לשון שחרור וקשה בשטר קדושין הא בעינן לשמה ובשעת כתיבה לא היתה בת קדושין וכמו דלא מהני בגט מה"ט וגדול אחד השיב לי דמקודשת בהאי הנאה דמשחרר אותה דהנאה חשוב ככסף וכמו בע"מ שאדבר עליך לשלטון ויפה דובר אם כי לא משמע כן מרש"י

אך העיקר נראה דהרמב"ם לא כ"כ אלא גבי גט דסתמא לאו לשמה קיימא וכמבואר בריש זבחים (דף ב:) ולכן כל זמן שאינה בת גירושין לא מהני אבל בשטר אירוסין דמשמע מתוס' גיטין (דף כו) בהא דאמרינן שם ר"א מכשיר חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה דבשחרר