זרע אברהם קמה

ע"כ לא אמרינן מצוה הב"ע. [ובזה י"ל מה דהעירו למה אין מברכין ברכה על פו"ר. ולהנ"ל הא הוי רק הכשר ולא שייך בו ברכה כמו בקניית אתרוג ועשיית הסוכה דאין מברכין] ובאמת חילוק זה מבואר בתוס' סוכה וכבר תמהתי במ"א על הרב שער המלך שלא הביא דברי התוס' הנ"ל ואכמ"ל

ו) עיין תוס' סוכה שם דבמקום דבעי ברכה יש לומר דחיישינן יותר למצוה הבא בעבירה. ולכן גבי חלה אמרינן דאין זה מברך אלא מנאץ. עיי"ש. ובדרוש וחידוש תמה מירושלמי דהביא ראי' מהוציא מצה מרה"י לרה"ר. והא דעת התוס' דהיכי דכבר כלתה העבירה לא אמרינן מצוה הב"ע אמנם למ"ש התוס' דהברכה שאני י"ל דשאני מצה דאיכא ברכה וגם כה"ג אמרינן מצוה הב"ע

ובזה ניחא דעת הלבוש דלהכי אתרוג המורכב פסול משום דנעבד בו עבירה וחשיב כעין מצוה הב"ע. והא גם כאן כבר כלתה העבירה. וצ"ל כנ"ל דשאני הכא דאיכא ברכה. ובזה ניחא מה שהקשה המג"א דא"כ ע"ז של כלאים יהי' קרנו פסול לשופר ולהנ"ל שאני התם אין מברך על השופר רק על התקיעה משא"כ הכא הברכה על האתרוג ואכמ"ל: מקוה סימן עה

א) עיין מכות (דף ד) חבית של מים שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו' מה דתימא התם איכא גברא אחזקתי' הכא אוקי תרומה אחזקתה יעיי"ש ברש"י

ולכאורה יש לתמוה לשיטת הר"ש בפ"ב דמקואות (משנה ) בהא דמבואר בתוספתא בהיו לפניו שתי מקואות אחת כשרה ואחת שאיבה וטבל בשתיהן דאם הי' טמא מה"ת טהור ובטומאה דרבנן טהור. וכתב הר"ש הטעם משום דהיכי דהי' טמא בטומאה דאורייתא ויש ספק באיזה מקוה טבל תחילה בודאי יצא מחזקת טומאה אפילו טבל בהשאיבה באחרונה ושוב לא הוי אלא ספיקא דרבנן משא"כ בטומאה דרבנן הוי ספיקא דרבנן בחזקת איסור עיי"ש

ולפ"ז הכא לפירש"י ז"ל דהחשש דבא ראשו ורובו במים שאובים א"כ עכ"פ יצא מטומאה דאורייתא ואין כאן חזקה לטומאה

ונראה ליישב למה שכתב הכסף משנה בפ"ו מה' שאר אבות הטומאה (הלכה טז) שכתב וז"ל ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה ולא בעודו בתוך המקוה עכ"ל

הרי דגילה לנו רבינו הכ"מ דבר חדש דכל זמן שלא עלה מהמקוה לא נטהר. וכמו דאמרינן טבל ועלה אוכל במעשר. דמשמע דדווקא בעלייתו ממקוה נטהר ואוכל במעשר דבעינן עלי' ממקוה. ומדברי התוספות בפסחים (דף ז.) שהביאו בשם יש מפורשים דבכל הטבילות אין מברכין עובר לעשייתן משום דממ"נ קודם שירד למים אינו יכול לברך דדלמא משום בעיתא דמים לא יטבול ואח"כ הוא ערום ואסור לברך יעיי"ש. ולפי הנ"ל הא יכול לברך אחר שטבל קודם עלייתו ויתכסה במים ויקרא וכדאיתא בברכות (דף כב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא ויחשב ג"כ עובר לעשייתו דכ"ז שלא עלה הרי לא נטהר וע"כ דלא סברו כהכ"מ ועיין שעה"מ פ"ח מה' לולב שהביא בשם המאירי דמש"ה הנודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בימות החמה דמצות לאו לה"נ משום דנהנה *) אחר עשיית המצוה בעודנו במים עיי"ש משמע דכי טביל כבר נטהר קודם עלי' ג"כ וזה ג"כ דלא ככ"מ הנ"ל

עכ"פ לדעת הכ"מ כל זמן שלא עלה מהמקוה לא נטהר והוי כמו שלא טבל וא"כ הכא בחבית של מים שנפל לים הגדול ליכא למימר דהטבל שם ודאי יצא מחזקת טומאה דאורייתא כיון דכ"ז שלא עלה הוי כמי שלא טבל כלל. והרי קודם עלייתו יש חשש דבא ראשו ורובו במים שאובים ולכך לא יצא מחזקה ושפיר אמרינן דאוקא אחזקה ודו"ק

ב) ובכריתות (דף יג) לא התירו לאוכל פחות מכשיעור שאם רד ובל וכו' והשלימו לשיעור מצטרף ואתי למימר אהני לי טבולה קמייתא ולא ידע דאין טבילה אלא באחרונה

והרמב"ם ז"ל בהלכות אבות הטומאות (פרק ח) לא הביא זה אלא שכתב דמצטרף אבל לא שלא התירו לטבול וכמדומה שעמד בזה בס' ערוך לנר ואיננו תח"י כעת

אך נראה דבירושלמי סוף דמאי איתא תני הי' לפניו שתי חביות אחת של טבל טהור ואחת של טבל טמא כו' וטובל ושותה וטובל ומוקי לה בשותה פחות מרביעית דאל"כ אף ראב"ש מודה יעו"ש והשתא היאך קאמר רבי דשותה וטובל הרי לא התירו לו לטבול בשותה פחות מרביעית וע"כ דלא סבירא לי' זה ולכן הרמב"ם לא הביא זה דסמך על הירושלמי

ועי' בתוס' חולין (דף ל"ד) שכתבו דבפסול הגוף לא החמירו בח"ש גבי תרומה יעו"ש ויש לתמוה הא אמרינן בירושלמי הנ"ל הכל מודים בשותה משקין טמאים שהוא אסור לאכול אפילו ספק תרומה הרי חזינן דהחמירו בפסול הגוף אפילו בספק תרומה ומ"ש ח"ש דמותר וכבר הבאתי במ"א