זרע אברהם קלט

המוקדשין. וא"כ לר"י לשיטתו דס"ל חטאת צבור תמות אף דצבור אין ממורין וא"כ ה"ה דלדידי' גם בעוף מתה ומיושב מיומא הנ"ל

והנה ביומא (דף מא) אמר ר"פ כגון שלקח פרידה אחת אי חטאת זבין אין מוסיף ומביא מדמי חובתו והא חטאת אזלא למיתה עיי"ש ומזה ג"כ מבואר שאין חילוק בין בהמה לעוף שוב מצאתי בשעה"מ פ"ה מה' פסולי המוקדשין שהביא קושיא זו בשם תוספות חיצוניות יעיי"ש

עכ"פ מבואר דר"פ ל"ל כנ"ל וס"ל דגם בעוף תמות. ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה השער המלך מגיטין (דף כח) דפריך והא בעינן סמיכה ומשני בחטאת עוף וקשה דמה רבותא דמקריבין אותו בחזקת שהוא קיים הא אפילו אם מת מקריבין כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דר"פ לשיטתו דס"ל דגם בחטאת עוף מתה. ובזה ניחא דרב יוסף לא מוקי כר"פ ולהנ"ל י"ל משום דס"ל דיש חילוק בין בהמה לעוף כנ"ל

אבל יקשה לר"פ דמוקי בחטאת עוף הא דאמרינן בגיטין שם וצריכא כו' אבל חטאת עוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה. והא דעת רש"י בכריתות (דף כו) דדווקא שחיטה אסור בעזרה אבל לא מליקת חולין דהוי כנוחר ומעקר וכ"ה בירושלמי נזיר והא בכה"ג ליכא משום חולין בעזרה כיון דמוקי בחטאת עוף. ויש ליישב לפמ"ש האחרונים דלרבי דס"ל במנחות (דף) דלאו דווקא שחיטה אלא כל דבר אסור להכניס לעזרה י"ל דמליקה ג"כ אסור א"כ י"ל דמתניתין רבי היא ואכמ"ל

ט) ואגב אכתוב דביבמות (דף יג) שנינן דטעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור ולכאורה הא בנשא מת ואח"כ נשא חי הא הוי איסור בת אחת דהא כבר הותר איסור אשת אח ואח"כ שנשא חי שוב חל איסור איסור אחות אשה ואשת אח בבת אחת אך כבר כתב המהרש"א לקמן (דף לג) דהא דאמרינן כגון דאייתי שתי שערות ואיטומא דאם איטמא ואח"כ נעשה בעל מום כיון דכבר הותרה טומאה אף אם אח"כ נעשה בעל מום שוב אינו חייב משום טומאה. יעיי"ש ועוד הא כתבו התוס' שם (דף כו) דבכה"ג שלא היתה ערוה בשעת נפילה אינה פוטרת צרתה דלא מקרי צרת ערוה והרי הכא לענין צרה קיימינן ואכמ"ל

וקצת הי' נראה דמ"ש רש"י ביבמות (דף לג) בהא דפרכינן זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה בזר כשרה וכ' רש"י דאין כאן משום זרות ומשמע דמשום שבת יש [ועיין שעה"מ בה' ביאת מקדש] דזה דווקא לדידן דקיי"ל בכל הני כר"ח דלכהנים הותרה ולא לזרים משא"כ לבר קפרא דס"ל דכשהותרה לכל הותרה ואינו חייב רק משום זרות א"כ במילתא דלית בי' נמי משום זרות מותר לכתחילה. ובזה י"ל דמש"ה למ"ד שחיטת פרו בזר כשרה *) דמשמע אף לכתחילה והרי מ"מ אסור משום יום הכפורים ולפי הנ"ל י"ל דס"ל כבר קפרא ועיין פסחים (דף ס"ד) שחט ישראל וקבל הכהן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת משמע דשוחט זר בשבת. אך י"ל דפסח שאני דבעי שליחות ואם נימא דאינו שוחט **) הא כ"מ דאיהו ל"מ עביד וכו' ועיין צל"ח ברכות (דף לא) דלפי דבריו יש לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואכמ"ל: מן המותר בפיך סימן עא

א) ודרך אגב אכתוב בשיטת המגן אברהם (סי' תקפו) דבכל המצות בעינן שיהי' מן המותר לפיך ולאו דווקא תפילין. והקשה בשו"ת נוב"י מהדו"ת או"ח (סי' ג) מהא דסוכה (דף כג) בפיל קשור כ"ע לא פליגי ועיי"ש שכ' דהא דבעינן מן המותר בפיך דווקא בדבר הבא מן החי משא"כ בסוכה דאפי' עצים כשרות לדפנות עיי"ש ובאמת דלדבריו יש ליישב שיטת רש"י מנחות (דף מ"ב) דציפן זהב פסול דפירש"י משום דבעינן מן המותר לפיך תמהו דזה שייך גבי טלה עליהם עור של בהמה טמאה משא"כ בזהב עיי"ש

ולהנ"ל כוונת רש"י הכי דע"כ דופן זהב פסול ומשום דבעינן דבר מן החי וראי' דבעינן מן המותר בפיך ואי ל"ב מן החי ל"ב מן המותר לפיך וגם בטלה עליהם עור של בהמה טמאה יהי' כשר. וע"כ מדבעי מן המותר לפיך יש ראי' איפוא דגם צפן זהב פסול דע"כ בעי דבר מן החי

אמנם מצאתי להבית יוסף או"ח (סי' ל"ב) שכ' בהא דכורכין מטלית על הפרשיות דאם כרך קלף בעינן שיהי' מעור בהמה טהורה אך לא בעי שיהי' מעובד לשמה דהא גם מטלית כשר יעיי"ש הרי אף דל"ב מן החי מ"מ כשהביא דבר מן החי בעינן שיהי' מן המותר לפיך ודלא כנוב"י הנז': מעילה סימן עב

א) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מעילה (הלכה ח) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו' וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה ואפילו היתה הבהמה שוה ד' ומכרה בחמשה החמשה כולן יפלו לנדבה ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים עכ"ד

והנה מה דכתב רבינו ואין כאן מעילה אינו מובן לכאורה. דמהיכי תיתי ימעול דאין כאן מעילה של הוצאה מרשות לרשות ולא מעילה של הנאה. [ובקרית ספר השמיט הא דאין כאן מעילה אבל הא ברמב"ם אשר לפנינו איתא]. ואולי כיון רבינו בזה דאם הי' הדין דאם מכר ד' בה' דהזוז החמישי הוא שלו. וכיון דהקרבן קרב לבעלים הראשונים דלא עשה כלום מה"ת א"כ הא נהנה