זרע אברהם קלג

אין מילתם דוחה שבת משום חשש דלמא נפל היא כקו' הש"ס ול"ש תי' הש"ס דמחתך בעפר היא דעכ"פ חייב משום קוצר ודו"ק

ד) ועיי' בסנהדרין (דף צד) ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו עיי"ש נראה הכוונה למ"ש המוהרש"א בח"א דיתרו מבני קטורה הי' דחייבים במילה עיי"ש ואם נימא דאחד מבני קטורה שנתגייר צריך הטפת דם ברית עיין בחדושי הרשב"א יבמות (דף מו ולכן אמר שהעביר חרב חדה לקיים מצות מילה בהטפת דם ברית ואכמ"ל

ה) ואגב אכתוב מה שראתי בשיט' מקובצת כריתות שהקשה דלמה לי טעמא דמילה אינו מביא קרבן מפני שהוא מצות עשה תיפוק לי' איך יתחייב קרבן דממ"נ אם זכור היא ימול את עצמו ואם לא ירצה מזיד הוא ומזיד לאו בר קרבן הוא. ואם אינו נזכר לא ידע להביא קרבן. ויש לומר כגון שנסתרס אח"כ דכיון דלא מל בעוד לאל ידו יתחייב עתה קרבן כשנזכר עכ"ל

אמנם למ"ש הרמב"ם פ"א מה' מילה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד *) מבואר דאם בסוף ימיו הי' שוגג או אונס אף דכל ימיו הי' מזיד מ"מ לא עבר רק בעשה א"כ עדיין קשה כיון דנסתרס באונס דאל"כ הוי מזיד א"כ הא אף במזיד כה"ג לא הוי עליו איסור כרת ועיין בתוס' מכות (דף יד) וי"ל דלעולם כ"ז שלא מל עונש כרת עליו הרי דסברו כהראב"ד. ולדעת הרמב"ם י"ל באמת עוד נ"מ כגון שנולדו לו אחיו ומתו מחמת מילה דאז אין מניחין לו למול את עצמו. ויש לעיין אם בכה"ג מקרי הוחזק למפרע דמתו מחמת מילה ואכמ"ל

ו) הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה כ' אשה שמלה בנה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול עד שיגדיל ויתחזק כחו עיי"ש ותמהו עליו האחרונים דמנ"ל להרמב"ם דממתינין הלא בסתמא אמרו בגמרא יבמות (דף סד) שלישי לא תמול ומנ"ל דמלין לאחר שיבריא

ונראה לפמ"ש הרמב"ם אח"כ דמשום הכי אין מלין קטן חולה משום דאי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל ואפשר למול אחר זמן עיי"ש מבואר דלא דחינן המילה אלא לפי שעה משום דאפשר למול אח"כ כשיבריא. אבל שידחה המילה לעולם אין סברא וא"כ מוכח דאחר שיבריא מלין אותו דאל"כ לא הי' נדחה מצות מילה מפני פקוח נפש

הן אמת דגם על דברי הרמב"ם הללו תמהו דלמה לי' האי טעמא דת"ל הא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובאחרונים ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד (סי') כ' הטעם משום דאמרינן ביומא (דף פה) חלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה. משמע דלא ניתן לדחות שום מצוה מפני פקוח נפש אלא משום שיקיים אותה המצוה כמה פעמים כשיחי' עיי"ש

ויש לומר עוד למה דאמרינן שם מה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה את את השבת ק"ו לכל גופו וי"ל הכוונה כמו דאיתא בתוספתא שבת לפי שחייבים כרת לאחר זמן והוי כמו פקוח נפש שדוחה את השבת. א"כ מחמת מילה שהיא ג"כ תיקון גופו לכאורה ליתא להק"ו דהא זה כל גופו וגם עבירת המילה הרי נוגעת בכל הגוף אך אם נימא דמלין לאחר זמן הוי רק זמן פרטי נגד זמן הכללי והוי שפיר ק"ו ואכמ"ל

ז) ואגב אכתוב בהא דחולין (דף ד) האי מומר היכי דמי אילימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות עיי"ש ולכאורה למ"ש התוס' בחולין (דף יד) ד"ה השוחט דבפעם אחת לא נעשה מומר א"כ כ"ש למאן דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה דבפעם אחת עדיין לא נעשה מומר לכל התורה א"כ במומר לערלות הא לא מקרי מומר ואיצטרך לאשמעינן במומר לדבר אחד וצ"ע

ועיין בשו"ת הגאון רע"א (סי' קכט) הביא ראי' דמל בשבת שלא בזמנו לא אמרינן לא מהני מהא דפסחים (דף סב) דאמרינן הואיל ואי בעי מחקו נפשי' ויקשה אם חל ערב הפסח להיות בשבת לא שייך הואיל עיי"ש וקשה לי הא עכ"פ הוי מומר ושוב הוי בכלל בן נכר דאסור באכילת פסח. אך הא כבר נסתפקו האחרונים אי מומר לחלל שבת הוי בכלל בן נכר לאכילת פסח ולהנ"ל נפשט הספק דלא הוי בכלל בן נכר ואכמ"ל

ח) בשבת (דף קלג) ואי איכא ליעבד אחר ומשני דליכא אחר עיי"ש ובמנחת חינוך עמד על הרמב"ם דלא הביא דאם יש אחר שאחר ימול אותו עיי"ש

ונראה הא התבואות שור הקשה מה פריך ואי איכא אחר ליעבד אחר הא לדעת הש"ך לא מהני שליחות במילה אמנם היטב אשר דיברו בזה האחרונים דהא הא דמילה דוחה שבת משום דנכרתי עלי' י"ג בריתות. וכל זה לענין עיקר המילה אבל אם יש עצה ע"י אחר ורק משום מצות האב למול בעצמו זה לא דחי שבת דהא על זה ל"ש י"ג בריתות שימול דווקא האב

ולפ"ז הא כ' הרמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת ועיי"ש במל"מ וא"כ לא שייך ואי איכא אחר ליעבד אחר דהא מבטל המ"ע כיון דלהרמב"ם מילה דוחה ל"ת ועשה ואכמ"ל: מכבה ומבעיר סימן סט

א) בשבת (דף ע.) חלוק מלאכות מנא לן אמר שמואל אמר קרא מחללי' מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחת וכו' ועיי"ש דמסיק דסבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יוצאת עיי"ש היטב

ולכאורה קשה לי לפי דברי התוס' לקמן (דף קו.) ד"ה מה לי וכו'. ותוס' יבמות (דף ו.) דשלש מחלוקת בדבר דלרבי שמעון דסובר מקלקל בהבערה חייב לדידי' צריך לא תבערו לחייב מקלקל בהבערה וא"כ אמאי דחיק הש"ס לאוקמא שיטת שמואל