זרע אברהם קלב

לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא אף דזמנה קבוע ביום השמיני משום דאי לא נמיל בשמיני כל הימים שיבואו המה תשלומין דיום השמיני ודמיא להא דאמרינן בחגיגה (דף ט) דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולא דמי לתפילין דמילה כמו פדיון הבן יעיי"ש וא"כ דתשלומין דיום השמיני נינהו אם נימא דגם בזמנו לא דחי שבת א"כ גם לאחר זמן לא שייך תשלומין כיון דלא חזי בראשון וכמו שהקשו התוס' בריש חגיגה ולכן מקרי פ"נ מילה דיום השמיני דאם נימא דאינו מל בשמיני מחמת שבת שוב אינו מל לעולם וחייב כרת. משא"כ מילה שלא בזמנו לא חשוב פקוח נפש דאפשר למול למחר והוי תשלומין דיום השמיני ודו"ק

אך דברי הרוקח המה חידוש גדול ולכאורה לא משמע כן מירושלמי פ"א דר"ה (הלכה א) רב חגי בעי כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל [יהי' בו משום בל תאחר] ומשני כתיב לא תאחר לשלמו דבר שהיא נותן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין עיי"ש בפ"מ משום דאם עבר שמיני אי אפשר להשלימו עוד. לא שייך בל תאחר והוי כמו דאמרינן בש"ס דילן פסח זימנא קביעא לי' ולכן ליכא בל תאחר הרי דאיכא במילה דין תשלומין. הן אמת דכדברי הרוקח מפורש בתוס' שבת (דף קלא.) ד"ה ושוין שכתבו דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה דאותו מילה דמחייב בשמיני יקיים בתשיעי אבל ציצית ומזוזה בכל יומא מחייב בהם. וי"ל בזה חקירת המנחת חינוך (מצוה ב') אם לאחר שהגדיל מוטל המצוה על האב כמו בפדיון הבן דמוטל על האב אף אחר שהגדיל הבן וכמבואר בקדושין עיי"ש ולהנ"ל תליא בזה אי הוי תשלומין לעולם המצוה על האב. [וחכם אחד העירני מדברי פירוש המשנה לרמב"ם פראד"מ שכ' *) וכשיגדיל הילד ויגיע לזמן חיוב מצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו עיי"ש]

ומצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ"ח דיבמות (הלכה א) בנך איש אין אתה מל בע"כ. ופי' הקרבן עדה דאינו מעכבו להאב מקרבן פסח דאין החיוב על האב. ונראה דהירושלמי לשיטתו אזיל דמילה לא הוי תשלומין ולכן כשהגדיל פקע החיוב מהאב ולא דמי לפדיון הבן משא"כ להרוקח דהוי תשלומין לעולם החיוב על האב משום דהוי תשלומין דיום הח' וביום הח' הרי הוי החיוב על האב דווקא כנ"ל ואכמ"ל יותר [ועיין בפי' הר"ח שכ' דמצינו דמילה מציל ממיתה מהא דמצינו גבי משה רבינו ע"ה דאמרה חתן דמים למילות וקטנים מתים בעון אבותיהם]

ב) והנה מצינו במילה לר"י דס"ל בע"ז (דף כז) דצריכה לשמה ולא תליא זה אם מצות צריכות כוונה דשם המצוה אקרקפתא רמי כמו סוכה ותפילין וכדומה אבל כאן המצוה נעשה בהגוף הנמיל והעושה המצוה צריך לעשות לשמה וכמו בכל דברים המכשירין כמו סוכה לב"ש דס"ל דצריך לשמה וכמו מגילת סוטה וגט ואם גדול מל את עצמו לגבי העושה המצוה צריכה שתהי' לשמה עשייתו ולגבי הנמול צריך כוונה וכמו בכל המצות ולשון הירושלמי פי"ט דשבת וכי היכן מצינו למילה שצריכה כוונה והיינו דהירושלמי לשיטתו אזל דמילה לא הוי תשלומין ופקע מצותו מעל האב וא"כ אם מל את עצמו בגדלותו צריכה כוונה משא"כ אם גם בגדלותו מצותו על האב צריכה לשמה ואכמ"ל

ג) הש"ך ביו"ד (סי' רס"ד) הביא בשם ר"י דמילת עבדים אינו דוחה אף בנמול לשמונה יעיי"ש ואינו מובן הטעם

ונראה דהא בש"ס שבת (דף קלו) פריך מימהל היכי מהלינן דניחוש שמא נפל היא ומשני דמהלינן ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בעפר היא יעיי"ש

אמנם בירושלמי יבמות פרק י"א (הלכה ז) רבנן דקסרון אמרו מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך יעיי"ש ובספר עמודי אור (סי' צו) ביאר הענין דרבנן דקסרון לשיטתם אזלו בזה דס"ל דכל דבר שאתה מבדיל מחיותו חייב משום קוצר ולכן אף בבן ח' נהי דאין חיותו חשוב חיות מ"מ לא גרע משקיל כשותא מהיזמי והוגי דחייב משום דהיינו רבותי' יעיי"ש ודפח"ח

ואולם ש"ס דילן הא לא סברו כרבנן דקסרון דלדידן אין קצירה אלא בגדולי קרקע ועיין בירושלמי פ"ו דשבת (הלכה ה) סברין מימר אדם כקרקע [ועיין בטו"ז או"ח (סי' שלו) דיש ליזהר שלא לתלוש מן העור שלו בידו דהוי כמחובר לקרקע עיי"ש] וכו' יעיי"ש

ואמנם בעבדים דלכל מילי דינם כקרקע בזה חשש ר"י אולי גם לענין שבת דינם כקרקע. ולכן