זרע אברהם קכח

וידחה ל"ת היינו ע"כ דישא בת חורין וא"כ שפיר תי' דאינה מקיימת עשה והיא עוברת (ואף דלפי דעת הצל"ח עבד ג"כ אינו מוזהר בבת ישראל כמו שפחה בישראל דהא ילפי' לה לה מאשה וכן משמע מקרא לא תהי' קדש וגו' לא תהי' קדשה ותרגומו לא תהי' אתתא לגבר עבדא ולא יסוב גברא איתתא אמתא משמע דבשניהם הלאו נאמר רק לישראל ולבת הישראל ולא לעבד ולשפחה. מ"מ י"ל דעובר עכ"פ על לפ"ע ואכמ"ל] ולהכי בחגיגה שכתבו להדיא בקושיותם דישא שפחה מטעם דעשה דוחה ל"ת לכן לא תי' חי' השלישי שתי' בגיטין ואדרבא יש ראי' מזה לשיטת הצל"ח הנז' ואכמ"ל: לפני עור סימן סה

א) עיין עבודה זרה (דף ו) דליכא לפני עור רק בקאי בתרי עברי דנהרא עיי"ש ובשו"ת רע"א (סי' קצב) תמה מזה על התוס' ב"מ (דף י) דתמהו גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דהא קעבר אלפני עור ותמה הא י"ל דמיירי בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. ובכה"ג ליכא הלאו דלפני עור. ותי' עפימ"ש המשנה למלך דדעתו דהיכי דיש עוד אדם שרוצה להושיט מ"מ לא חשוב כמו לא קאי בתרי עברי דנהרא כיון דגם האדם ההוא יעבור על הלאו דלפני עור וא"כ ניחא דברי התוס' דהא גם הכהן אם יקדש בעצמו יעבור על לפני עור עיי"ש

ויש להעיר מדברי התוס' ב"מ (דף עה) שכתבו דהיכי דהי' מלוה לו בלאו הכי ליכא לפני עור ואין עוברין אלא בלאו דלא תשימון עליו נשך. והא שם המלוה עובר על לפני עור אפילו מלוה בעצמו וכמבואר שם וצ"ע

ב) ואגב אכתוב בדברי הרמב"ם בפ"כ מה' כלאים דהמלביש את חבירו כלאים אם הלובש מזיד הלובש לוקה והקשה הכ"מ הא הלובש לא עביד מעשה ואמאי לוקה עיי"ש

ונראה דהא האיסור בכלאים משום הנאה היא וכבר כתבו התוס' בב"ק (דף לב) דהנאה חשובה כמעשה עיי"ש ושפיר לקי הלובש. ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם דאם הלובש שוגג אז המלביש לוקה. והיינו דבשליח שוגג אמרינן דיש שליח לד"ע ולא שייך זה נהנה וזה מתחייב ל"א דהא בשוגג לא שייך שכן נהנה וכמבואר בבכורות (דף לז). ובזה ניחא מה דלא אמר בקדושין (דף מג) מודה שמאי היכי דאמר לחבירו צא ולבוש כלאים ששולחיו פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דהא עיקר מה דאשמעינן רבא משום דנ"מ גם לדידן היכי דהשליח שוגג דיש שליח לד"ע וא"כ בכלאים הא לא משכחת לה דהא המעשה שעשה שהלביש את עצמו בכלאים חשוב כמו שעשה המשלח וא"כ בכה"ג דהשליח שוגג הא באמת חייב המשלח ורק היכי דהשליח מזיד וא"כ אין נ"מ כלל לדידן דלא קיי"ל כשמאי ודו"ק: מזבח סימן סו

א) עיין בזבחים (דף כז) האי רצפה והאי כלי שרת יעיי"ש ומבואר דמזבח החיצון הוא רצפה של אבנים שלא נמשח ומזבח הפנימי הוי כלי שרת יעיי"ש

ונ"ל דמה"ט מבואר בכתובות (דף קז) דמזבח הזהב בא ממותר נסכים משא"כ מזבח החיצון בא מקדשי בדק הבית וכמו שפירש"י ז"ל שם דמזבח הזהב כלי הוא דיכולים לטלטלו שאינו מחובר באדמה משא"כ מזבח העולה הוא בנין עיי"ש [ועיין בשיטה מקובצת בזבחים (דף פה) שהביא גירסא דגרסו גבי יש הפשט ונתוח בראשו של מזבח אם לשלחן מדמינן לה או לבית מטבחיים עיי"ש]

אולם זה דווקא במזבח אבנים שעשה שלמה אבל מזבח הנחשת שעשה משה רבינו פשיטא דהי' עליו דין כלי וכמבואר להדיא בזבחים (דף ס.) דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין. וכמו שפירש"י דמזבח הנחושת והזהב כלים הם וכן מפורש בתוס' זבחים (דף נט.) ד"ה פנוי וכו' דמזבח שעשה משה כלי הי' עיי"ש

ובזה יש ליישב קו' ההפלאה בכתובות שם שהקשה דאיך עשו ממחתות עדת קרח צפוי למזבח כיון דמזבח בא מקדשי בדק הבית והמחתות הא הי' כלי שרת עיי"ש

ולהנ"ל אתי שפיר דהא הטעם דבא מקדשי בדק הבית משום דמזבח בנין הוא ולא כלי. אכן מזבח שעשה משה דהוי כלי ודאי דאינו בא מקדשי בדק הבית

ובזה מיושב דברי רש"י בחומש פ' תשא על קרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר דפירש"י ז"ל כדברי המתרגם בר ממדבחא והיינו דאין לינה מועלת בראשו של מזבח. והא אנן קיי"ל כרבא בזבחים (דף פז.) דלינה מועלת בראשו של מזבח וכבר עמדו בזה המפורשים

ולפי הנ"ל אתי שפיר לפמ"ש רש"י בזבחים שם ד"ה או דלמא וכו' לקרקע עזרה מדמינן לה לפי שהיא רצפת בנין כמותה ולא כלי שרת כשלחן יעיי"ש א"כ מזבח שעשה משה דהוי כלי שרת לכ"ע אין לינה מועלת בראשו של מזבח דדמי לשלחן דהוי כלי שרת כמותו ודו"ק

ואולי משום זה דעת רש"י בשבועות (דף יא) דקטורת אין צריך כלי שרת ואין הכלי מקדש כלל יעיי"ש ובתוס'. והיינו משום דהמזבח עצמו כלי שרת משא"כ דבר שמקטירין על מזבח החיצון צריך כלי ואכמ"ל

ב) ואגב אכתוב במה דקיי"ל דאין מקריבין לגבי המזבח אלא דבר שהוא קדושת הגוף שנתקדש בכלי זולת בבמה דא"צ כלי. ואולם הא המלח שמקריבין לגבי המזבח אין עליו אלא קדושת דמים. ואולי דמש"ה מבואר בכ"מ דנותנין את האימורים במגיס. ובתוספות יומא (דף ס"ז) בד"ה כתבו דלא הי' נותנם ע"ג רצפה שלא יהי' קדשי שמים מוטלים כנבילה עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל משום המלח שצריך להתקדש בכלי קודם שיקריבנו ע"ג המזבח. וזה דמבואר במנחות (דף כ) המלח שעל גבי האבר מועלין בו. והכוונה כנ"ל משום דאז יש בו קדושת הגוף דהא הי' נותנם במגיס עם האימורים משא"כ מלח. דעלמא דיש בי' רק קדושת דמים: