זרע אברהם קכד

פריך הא בכזית נהי דהוי עיכול מ"מ אסור משום לא תאכל כל תועבה ולכן בעי רק בחצי זית דלא שייך כל שתעבתי לך כמ"ש השער המלך דבדבר שאין בו מלקות לא שייך כל שתעבתי וצ"ע: בענין לאווין סימן סד

א) בפסחים (דף כג:) פריך לר"א והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לישראל בתרומה. והקשה ברי"ט אלגאזי לבכורות (דף כח) דאמאי לא פריך מיבמות (דף צט) דאמר שם דמוכרו לתרומה והא אסור בהנאה ולמה לי' לדייק מהך דמערבין דהקושיא רק למ"ד מערבין אפילו לדבר הרשות כמ"ש התוס' דאל"כ מצות לאו לה"נ ובאמת שזה דוחק דהא בעירובין מסיק הש"ס דלכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ולמה לא פריך משם דהיא אליבא דכ"ע עיי"ש

ולדידי ג"כ קשה דאמאי לא פריך מקדושין (דף נח) דהמקדש בתרומה ומעשר הרי זו מקודשת אפי' אם המקדש ישראל משום דטובת הנאה ממון. ואי תרומה אסור בהנאה למה מקודשת כמו במקדש באיסורי הנאה גם הא מבואר בכ"מ דיש לו לישראל טובת הנאה בתרומה דמותר ליתן לכל כהן שירצה אף שאינו רשאי ליקח דינר עיין בכורות (דף כז) מ"מ מקרי הנאה דכהן מחזיק לו טובה ואי נימא דאסור בהנאה *) היכי משכחת לה

ונראה מזה דאף לס"ד דתרומה אסורה בהנאה מ"מ הא הנתינה לכהן שרי רחמנא וה"נ המכירה ורק להנות ממנה בעין כמו שמערב בתרומה אז אסור משא"כ הנתינה וה"נ המכירה ומיושב ג"כ קו' הרי"ט אלגאזי הנ"ל

ומה שהקשה הרי"ט הא בעירובין מסקינן דלכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה א"כ מה פריך. נראה דהכי פריך **) דהא דעת הפוסקים דאיסור הנאה לא הוי שלו. כמו דאמרינן גבי חמץ דשני דברים אינם ברשותו של אדם בפסחים (דף ו) וכו' ובכריתות (דף כד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דנעשה הפקר משעה שנאסר בהנאה וא"כ הא לא הוי שלו. וככר של עירוב הא צריך להיות משלו. וכבר ראיתי למי שתי' קו' התוס' עירובין (דף ל) בהא דאם אמר ככר זה עלי אין מערבין בו. והא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. ותי' כנ"ל דצריך להיות שלו וכל שאסרו בקונם אינו שלו כמ"ש הר"ן בנדרים (דף פה) בשם הרשב"א דכל דאוסר על עצמו הוי הפקר עיי"ש וה"נ דכוותה פריך שפיר ואכמ"ל

ב) ועיין שם דפריך והרי אבר מן החי וכו' ותנן ר"נ אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ עיי"ש והקשה הכו"פ (סי' כז) בשם גאון א' דלהרמב"ם דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי א"כ דלמא מיירו במפרכסת עיי"ש

ונראה דנהי דמפרכסת אינו אסור משום אבר מן החי לישראל דבשחיטה תליא מלתא. מ"מ הא אסור לאכול מן הבהמה עד שחצה נפשה וילפינן לה מדכתיב לא תאכלו על הדם ולשיטת הרמב"ם שהביא הפרי מגדים יו"ד (סי' כז) הוא דאורייתא וא"כ לר"א דלא תאכל איסור הנאה במשמע א"כ אסורה אפילו בהנאה ושפיר פריך. ועיין בש"ך יו"ד (סי' כז) דאם נתנבלה בשחיטתה אסורים הבני מעים לנכרי דל"ש תו מי איכא מידי דהא אסור לישראל משום נבילה יעיי"ש ולדעת הרמב"ם הנ"ל הא אסור משום לא תאכלו על הדם וא"כ יהי' אסור לנכרי הבני מעים. אך ז"א דמ"מ הא מהני השחיטה שלא יהי' אסור עוד משום אמ"ה ודמיא לטריפה ששחטה דאינו אסור ליתן הבני מעים לנכרי משום דמ"מ הא מהני השחיטה לטהר מידי נבילה

בפרי מגדים שם שהקשה מנ"ל דאם חתך ממפרכסת דיהי' מותר משום אבר מן החי דלמא התירה התורה רק אם שחט ואח"כ מתה הבהמה עיי"ש

ונראה פשוט דא"כ יהי' אסורים הבני מעים לישראל כמו גבי ב"נ דמכאן בדקולא דמיא ובהדיא אמרה התורה דינתן לכהן הקיבה. ומוכח דתיכף אחר שחיטה אישתרי לישראל ואכמ"ל

ג) עיין תוס' פסחים (דף כג.) הקשו למה לי לא יאכל לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה לא לכתוב לא יאכל ולא בעי ממילא לך עיי"ש ובשער המלך ה' חמץ ומצה תי' דצריך לא יאכל לחזקי' לחייב את המאכיל כאוכל וכדאיתא בירושלמי עיי"ש

ובאמת המעיין במכילתא פ' בא יראה דריה"ג לית לי' דרשא זו דלחייב את המאכל כאוכל דהא דרש שם מלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וריה"ג אומר שם דלא יאכל חמץ וגו' מלמד שלא נאסרו בחמץ במצרים אלא יום אחד מדכתיב היום עיי"ש הרי דריה"ג לא דרש לי' לכנ"ל ושפיר הקשו תוס' לריה"ג לשיטתו

אך למ"ש בהתורה והמצוה שם דמודה ריה"ג דבמצרים הי' חמץ אסור בהנאה ורק לדורות ס"ל דמותר בהנאה עיי"ש א"כ מיושב קו' התוס' דצריך לא יאכל בצירי לריה"ג למימר דאסור בהנאה במצרים וצריך נמי לך למשרי הנאה לדורות ואכמ"ל

ובעיקר הדבר דדרש בירושלמי ובמכילתא מלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל יש לעיין כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ למה לי קרא דאסור להאכיל ל ת"ל משום הנאה דבודאי מה דמאכיל לקטנים חשוב הנאה וגדולה מזה מבואר בטור או"ח (סי' תמח) דאפילו לבהמת הפקר אסור להאכיל חמץ וא"כ בודאי דאסור להאכיל לקטנים: