זרע אברהם קכב

כאחד מצות שלוח הקן ושלוח צפורי מצורע וז"ב ועיין (בדף ק"מ) ל"צ לשלוח ופירש"י דישלח לתרווייהו הרי דאינו יוצא בפעולה אחת *) שתי מצות ודו"ק

ב) והנה ראיתי מקשין בהא דפריך גבי מי שאמר לו אביו הבא גוזלות ועלה לבירה ומת דפריך כמה קושי' ולמה לא מקשה דלמא לא הי' מכוין לשם מצוה ובפרט לשיטת הסוברים דאם כיון שלא לצאת לא יצא

אך נראה פשוט דבמצוה שבין אדם לחבירו לא בעי כוונה. ובפרט למ"ש החרדים דטעם מצות צריכות כוונה משום דכתיב לעבדו בכל לבבכם וזה ל"ש במצות שבין אדם לחבירו כמו צדקה וכיבוד אב ואם. דהא קיי"ל דאם נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי זה מתברך והנותן סלע לצדקה ואומר ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. ואולי היינו הטעם דבמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולא הטילה התורה עליו לעשותה בעצמו בזה **) לא בעינן כוונה ועיין גיטין (דף לה) מ"ט איענשה משום דאשתרשי לה מקום דינר

ולכאורה למה דמבואר בספרי בנפל סלע מידו ומצאה עני הרי זה מתברך עלי' א"כ בלא"ה אשתרשי המצוה ובפרט לר"י דס"ל מצות להנות ניתנו. ועיין בירושלמי פ"א דפיאה ואכ"מ

ומה שהקשו התוס' בגיטין שם דאדם בשבועה פרט לאנוס י"ל כיון דנהנית ובנהנה גם מתעסק חייב

ג) ובתוס' ר"ה (דף כח) בד"ה כתבו הא דלא מייתי מפסחים (דף קיד) דמצות אין צריכות כוונה. דהא תני בהדיא אכלו שלא במתכוין יצא דאיכא למימר דהיינו דווקא בירקות דרבנן עיי"ש

ונראה דהא דכתבו התוס' שיש לחלק בדין מצות צריכות כוונה בין מצוה דאוריתא לדרבנן דדרבנן א"צ כוונה. היינו במצוה דעיקרו מדרבנן. משא"כ במצוה דאורייתא שנתגלגל ונעשה דרבנן

וראי' מהא דברכות (דף כ.) דמבעיא לי' נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וקאמר נפקא מינה לאפוקי רבים וכו' ולמה לא קאמר. דנ"מ לענין מצות צריכות כוונה דאי דרבנן א"צ כוונה. ובע"כ כיון דעיקר ברכת המזון מה"ת לאנשים גם אי לנשים מדרבנן צריכה כוונה ועיין צל"ח שהעיר דלא אמר נ"מ לענין ס'. וכ' כיון דעיקרו מה"ת צריך לברך

ואף שיש לדחות דהתם בברכות (דף כ' הנ"ל] רבא הוא מרא דהאי שמעתתא דהרי רבינא לרבא הוא דמבעיא לי'. ולרבא ליכא למימר נ"מ זו. דהא רבא ס"ל דאפילו מצוה דאורייתא אינה צריכה כוונה כמו גבי תקיעת שופר דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא. מ"מ מצד הסברא היא כן דכל שעיקרו דאורייתא הוי כדאורייתא לענין מצות צריכות כוונה וז"ב ועיין בטעם המלך פ"ח מה' לולב מחלק ג"כ כנ"ל לדעת בעל המאור ז"ל דבמצוה דרבנן להנות ניתנו עיי"ש דהיינו דווקא במצוה דרבנן שעיקרו מדרבנן כמו בשל תעניות משא"כ בתקיעות של ר"ה אף שיש בהם דרבנן מ"מ כיון שיש בהם נמי של תורה חשוב גם הדרבנן כדאורייתא עיי"ש ולדבריו נראה באמת מה שראיתי מקשין בהא דנדרים (דף לו) דאמרינן שם דלהכי מותר ליקח שכר על מקרא מחמת פיסוק טעמים שהם מדרבנן. וקשה דלפי זה ל"ל למימר דמהנהו משום דמותר ליקח שכר. ת"ל דל"ש מצות לאו לה"נ דהא פיסוק טעמים הוי דרבנן ובדרבנן מצות להנות ניתנו וכל הטעם דמותר ללמוד משום מצות לאו להנות ניתנו כמ"ש הר"ן ובדרבנן ל"ש זה. ולהנ"ל א"ש דמ"מ עיקרו מה"ת. ומיושב ג"כ מה שהקשה לי ח"א למה לא אמר בברכות (דף כ) נ"מ לנודר הנאה דאי דרבנן אסור לברך להוציא דבדרבנן להנות נתנו ולהנ"ל בעיקרו מה"ת ל"ש זה. ואכתי מוכח מברכות דיש לחלק בין עיקרו דרבנן לעיקרו ד"ת. וה"נ לענין מצות צריכות כוונה כנ"ל

ובזה מיושב ג"כ דלכאורה מה פשיט מאבוה דשמואל דכפאו ואכל מצה יצא דדלמא ס"ל כמ"ד מצה בזמן הזה דרבנן ולכך א"צ כוונה [ובלא"ה יש לדחות דרבא הא סבר בפסחים (דף קכ.) דמצה בזמן הזה דאורייתא] ולהנ"ל ניחא דמ"מ חשוב מה"ת כיון דעיקרו דאורייתא ודו"ק היטב

ד) ואגב אכתוב דמה שתמה בשו"ת ברית אברהם (סי' ג) בהא דאמרינן בעירכין (דף ג.) כהנים איצטרכא לי' סד"א הואיל ואישתרי להו כלאים וכו' והא אינו מותר כי אם בשעת עבודה. וא"כ הא קיי"ל דמצות לאו לה"נ. וכלאים לא אסור אלא בלבישה דאית בה הנאה וכדאמרינן בריש יבמות והיכי ס"ד כיון דאשתרי בשעת עבודה ה"נ שלא בשעת עבודה הא שאני שעת עבודה דמצות לאו לה"נ עיי"ש

ונראה דלא מבעיא לשיטת הר"ן נדרים (דף טו) דבדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה ל"א מצות לאו לה"נ דהכא איכא הנאת הגוף. אלא אפילו לדעת הרשב"א [שתי' תי' אחר לקו' הר"ן] דמוכח מיני' דגם בכה"ג מצות לאו לה"נ הא מבואר בקדושין (דף נד) דהכהנים צריכין לשהות מעט אחר עבודה בבגדי כהונה. ודעת המאירי שהביא השעה"מ פ"ח מה' לולב דכל כה"ג לא שרינן משום מצות לאו לה"נ. והנודר הנאה ממעיין הרי שוהה קצת אחר המצוה עיי"ש. וה"נ לענין בגדי כהונה ואכמ"ל: