זרע אברהם קכא

דנוטלת כתובתה והקשה הא לא גרע מעוברת על דת יהודית דאין לה כתובה ומה בכך שאינו רוצה להשקותה עיי"ש

ותמהני על תמיהתו הא מבואר בתוס' יבמות (דף לח) דאף לב"ש דס"ל מתו בעליהן עד שלא שתו נוטלת כתובה מ"מ מודים בארוסה ושומרת יבם שאין נוטלין כתובה משום דהיכי דאי אפשר לשתות הוי עוברת על דת משה אבל במתו בעליהן הא משעת הסתירה הי' אפשר לבדוק ע"י שתי' לא חשובה כעוברת על דת עיי"ש וא"כ הא באם אמר הבעל שאינו רוצה להשקותה הא בשעת סתירה היתה ראוי' לשתות ולא כעוברת על דת כנ"ל ואכמ"ל

ה) ואגב אכתוב בהא דש"ס זבחים (דף מח) דאמר בפשיטות דאין הטפל ראוי להיות חמור מעיקר עיי"ש ויש לעיין *) מהא דכתובות (דף נב) אם היתה פרקונה כנגד כתובתה פודה וכ' רש"י הטעם דלא יהי' הטפל חמור מן העיקר תנאי כתובה יתר על הכתובה ומבואר דיש בזה פלוגתא אי מצינו טפל חמור מעיקר ובזבחים מיפשט פשיטא לי' לש"ס

ועיין עוד ברמב"ם פ"ו מה' אבות הטומאה שכתב דזו חמור במשמשין מע"ז עצמה דע"ז אינו מטמא לאברים עיי"ש

ובעבודה זרה (דף נד) המשתחוה לבעלי חיים לא אסרו ואם עשאו חליפין לעבודה זרה נאסרו הרי דטפל חמור מן העיקר. אך זה כמו דאמרינן בזבחים (דף מט) דתמורה חל על בעל מום משום דאתי מכח קדושה ועיין בתוס' ע"ז (דף סו) ד"ה מכלל ואכמ"ל: כוונה לשני דברים סימן סב

א) בסוכה (דף מד.) אין אדם יוצא ידי חובתו בערלה שבלולב וכו' עיי"ש ומבואר מזה דכל שבפעולה אחת עושה ב' מצות כאחד אינו יוצא בה ידי חובתו על שתיהם כאחד. ויש להעיר דא"כ איך יוצאים הכהנים ידי חובתם באכילת מצה בחלה ותרומה ויוצאים בה י"ח מצה וחלה ותרומה דאכילתם מצוה. וגם במנחות הי' יוצאין לולי דאינו משתמר לשם מצה

אך נראה דהטעם דאין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב. למה דקיי"ל מצות צריכות כוונה. ודעת הראב"ד בהשגות פ"ז דפרה (הלכה ג) דאין אדם יכול לכוון על שני דברים כאחד יעיי"ש

ובמנחות (דף לו:) חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ וכו' עיי"ש וראית בש"מ שם [הנדפס בש"ס ווילנא] שהקשה כיון דתפילין בעי כוונה איך יכול להתפלל ולקרות ק"ש דהא אינהו נמי בעי כוונה. ותי' דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דאי אפשר לו לקיים שתיהם יעיי"ש ומשמע נמי דב' כוונות לב' מצות לא מהני יחד ובאמת שהדבר מבואר בירושלמי פ"ב דברכות (הלכה ) תניא היה מימיו [היינו מי חטאת הנפסלים בהיסח הדעת] קורא את שמע הגיעוך סוף מלאכת המים שאין מחוורין דבר תורה. ומשמע להדיא דאין יכול לכוין

ולפ"ז שפיר אין אדם יוצא בערבה שבלולב כיון דמצות צריכות כוונה ואי אפשר לכוין על שתיהם כאחד ועוסק במצוה ל"ש בזה דיכול לקיים שתיהם בערבה אחרת

אכן במצה דקיי"ל כפאו ואכל מצה יצא ומשום דבמצה דאכילה לא בעי כוונה כדעת הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה ועיין כ"מ וה"ה שם. לכן שפיר יוצאים הכהנים בחלה ותרומה ידי חובת מצה ואכילת חלה ותרומה

ואולם צ"ע הא אמרינן שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם הי' מניח תפילין ואיך כיון לשני דברים כא' לציץ ותפילין וצ"ע

ועפ"י הנ"ל דאי אפשר לכוין לשתי דברים כאחד יש לפרש הא דחולין (דף קמא.) כגון דנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא וכבר האריך בזה בשאגת ארי' (סי' לג) דמשמע מזה דכל שנטלה ע"מ לשלחה שוב ליכא לאו ואף אם באמת לא שלחה אח"כ לא עבר על הלאו כיון דבשעת נטילה נטלו ע"מ לשלחו יעיי"ש

אמנם לפי הנ"ל הכוונה הכי דהא בצפורי מצורע בעי לשלח אחת ע"פ השדה א"כ אם נטל האם על הבנים לשלח את האם לאו ליכא והיינו בשלחה באמת אח"כ ורק עשה איכא דבפעולה אחת אי אפשר לקיים שתיהם