זרע אברהם קיט

למינקט הכא באשירה דישראל ולמה נקט משה דווקא

ונראה דהתוס' ביבמות (דף קד) הקשו דהיכי אמרינן בע"ז של ישראל כתותי מכתת שיעורי' הא טעון גניזה ותי' דמיירי בע"ז של עכו"ם דעבדה לדעת ישראל עיי"ש

ולפ"ז ניחא דהא אמרינן בע"ז (דף נג) מדפלחו ישראל לעגל וכי אתו עכו"ם שליחתא דידהו עבדי עיי"ש א"כ הוי ע"ז של עכו"ם דעבדו לדעת ישראל. וא"ש דנקט אשירה דמשה היינו דע"ז שהי' בימי משה דאיירי בכה"ג

ב) ואגב אכתוב דבהא דאמרינן לולב של ע"ז וכו' פירש"י א"נ שעבודתה בלולב להעבירו לפניו או לזרקה בו וכבר הקשו הא בעינן זריקה המשתברת וכמו דאיתא בע"ז (דף נא) דזרק מקל לפניו אינו נאסר עיי"ש

ונראה דרש"י לשיטתו [הובא שיטתו בע"ז (דף נ) בתוס' עיי"ש] דמידי דהוי כעין פנים לא בעינן זריקה המשתברת עיי"ש וא"כ לולב דהי' בפנים או לזקיפה או לנטילה עיין סוכה (דף מג) לא בעינן זריקה המשתברת ולכן כ' רש"י להעבירו לפניו [דהי' בפנים דהקיפו את המזבח בלולב שבידיהם] או לזרקו בו היינו למ"ד בזקיפה ואכמ"ל

ג) עיין תוס' סוכה (דף לב) דלולב של אשירה דתנן נטל יצא היינו בעבודה זרה של עכו"ם דיש לה ביטול משא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול. ובשער המלך פ"ח מה' לולב תמה הא ע"ז של ישראל דאין לה ביטול הוא רק מדבריהם לדעת הרבה פוסקים והא אנן קיי"ל כר"מ בסוכה (דף כג) דעושה סוכתו על גבי אילן משום דמדאורייתא מחזי חזי ומקרי סוכה הראוי' לשבעה יעיי"ש

ונראה פשוט למה דמבואר בפסחים (דף מח) דהא דמחלקינן בין איסור גופו לדבר אחר גרם לו היינו במוקצה דדבריהם עיי"ש וא"כ י"ל דהא דרק מחמת איסור דרבנן מקרי ראוי' לשבעה היינו נמי משום דדבר אחר גרם לו דאיסור דאין עולין באילן הוא מחמת איסור יומא. ע"כ כיון דאסורו נמי מדבריהם מקרי ראי' לשבועה. משא"כ ע"ז דאיסורו מחמת עצמו גם איסור דדבריהם אינו ראוי. ונראה דהא דאמרינן בשבועות (דף לד) דסובר ר"פ דמשחק בקוביא דחייב בשבועות העדות משום דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו היינו נמי משום דאינו פסולו בגופו דדבר אחר גרם לו לפסול ובידו לחזור בתשובה. ומה"ט דעת הש"ך בחו"מ (סי' לד) דבפסולי עבירה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות משום דבידו לחזור בתשובה והיינו דהוי פסולו מחמת ד"א משא"כ סומא אף דדעת הר"ן בפ"ב דגיטין אינו פסולו רק מדרבנן בדבר שיכול לכוין מ"מ שפיר ממעטינין לי' משבועות העדות והיינו משום דפסולו בגופו כנ"ל. ובזה מיושב מה שעמד בישועות ישראל (סי' ז) על דעת הר"ן הנ"ל ואכמ"ל

ד) ואגב אכתב מה שנסתפק בס' מלא הרועים בפסול דרבנן קודם שהכריזו עליו אי חייב בשבועות העדות עיי"ש. אך למה שהעלה התומים דהיכי דהפסול משום משקר וידע שהאמת אתו מחיוב להעיד עיי"ש וא"כ ה"ה דרבנן קודם שהכריזו עליו דהא הפסול מחמת משקר וכמ"ש רש"י בר"ה (דף כ"ב) ומיושב הקושיא מסומא דסומא פסולו ידוע ואין צריך הכרזה וכמו רועה דא"צ הכרזה ועיין סנהדרין (דף כה) ואכמ"ל

ה) ובמה דקיי"ל דאתרוג של איסור הנאה פסול משום דעומד לשריפה וכתותי מכתת שיעורי' נסתפק בס' קהלת יעקב באתרוג של ערלה שנתערב חד בחד עם אתרוג כשר אי שפיר דמי לצאת בו כיון דמ"מ חד כשר היא או דלמא כיון דמ"מ מצד ס' אסור שוב אסור בודאי עיי"ש

ונראה דזה תליא במה דאמרינן ביבמות (דף מא) גבי ספיקות שחולצות ולא מתייבמות דלא מקרי אינו עולה ליבום וכל שאינו עולה אינו עולה לחליצה משום דאם יבא אליהו ויאמר דהא קידש מקרי בת עולה ליבום עיי"ש ולפ"ז ה"נ דכוותה וכ"ה בגיטין (דף מ"ב) גבי ולד כהנת שנתערב בולד שפחה כיון דאם יבא אליהו ויאמר דזה עבדו קנין כספו קרינן בי'. ובעירובין (דף לו) גבי עירבו לו בשני ככרות ואחד טמא דאמרינן בהדיא דבעינן סעודה הראוי' לו מבעוד יום וליכא יעיי"ש הרי דספק חשוב סעודה שאינה ראוי'

ויש לומר דזה תליא בפלוגתא בסוכה שם אי הטעם משום דבעינן דין ממון או משום היתר אכילה. דלמ"ד משום בעינן דין ממון הרי דספק חשוב דין ממון וכנ"ל דבתערובות חשוב קנין כספו וגם הא יכול ליתן לנכרי שניהם שישלם לו בעד אחד [ואי משום מתנה דאסור באיסור הנאה וכמ"ש התוס' בפסחים (דף כב) י"ל בעכו"ם המכירו מותר וכמ"ש התוס' שם] וא"כ הא יש בו דין ממון. משא"כ משום היתר אכילה הא זה לא מקרי היתר אכילה כמו בעירובין הנ"ל

ובעיקר הספק הנ"ל נראה דזה תליא במ"ש המגן אברהם (סי'.) על הא שכ' השלטי גבורים דאתרוג שנאסר בבליעת איסור דפסול וכ' עליו המג"א דאינו מוכרח כיון דאינו פסול בגופו [וצריך לחלק בינו לעירוב דנראה ודאי דככר שנבלע בו איסור דאינו עירוב. ונראה דהטעם דדעתו של אדם נגרר בתר פתו וכיון דמ"מ אסור לאכול מחמת הבליעה שוב לא הוי עירוב משא"כ הכא דגזירת הכתוב היא ולפ"ז יש לדחות הראי' הנ"ל מעירובין לענין זה] וא"כ ה"נ לא גרע מבליעה ואדרבא התם י"ל דנהפך ההיתר להיות איסור והוי כולו איסור משא"כ ביבש ביבש ואכמ"ל

ו) בפסחים (דף יד) אמר ר"מ מדבריהם למדנו שמותר לשרוף תרומה טהורה עם טמאה בפסח יעיי"ש ובשער המלך פ"ד מה' גירושין תמה הא בלאו הכי בתרומה טמאה דקאי לשריפה אמרינן כתותי מכתת שיעורי' ואינו מטמא טומאת אוכלין ותי' לפמ"ש התוס' בשבת (דף כה) דהא דצריך שריפה הוא רק מדרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורי' עיי"ש והנה לכאורה הא בלא"ה בשריפה מחמת איסור חמץ *) אך י"ל דהא גם זה מדרבנן כיון דמיירי בשעה ששית אך למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ורק מדרבנן ומדרבנן הא שוב בשריפה ואכמ"ל: