זרע אברהם קו

שהוא חפץ בעצם אבל המקום ימנעהו מזה. ולכך גבי ד' כתיב ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם עיי"ש פרשה י"א [ובדפי הספר (דף פא) עיי"ש]

וזהו הכוונה בירושלמי מדאמר אם מאן ימאן ולא כתיב לשון אבה אם לא יאבה אביה בהכרח שאביה יחפוץ בו ואך מן השמים יעכבוהו דהוא פסול וכדומה ועיין בספרי ואם לא יחפוץ האיש ולא שלא חפץ בה המקום כו' ת"ל ולא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום עיי"ש

ולפ"ז ה"נ בקרא הנ"ל הכוונה הכי מאן יבמי להקים לאחיו שם לא אבה יבמי היינו נפשו חפצה להקים שם לאחיו המת. ורק השכל ימנעהו מזה כי לא אבה יבמי דבטבע אין נפשו חפצה בי ולכך ימאן ג"כ להקים לאחיו שם ואכ"מ. אך מ"מ קרא דוימאן אדום מאין פרעה וגו' צריכין ביאור ואכמ"ל

ג) עיין בית שמואל (ה' יבום) דאם יש לאח אחד שפחה חרופה אין חליצתה של זו פוטרת שאר יען דבשפחה חרופה אין חייבים אלא אשם יעיי"ש והקשה בס' טוב גיטין [ומובא בס' מנחת חינוך בהשמטות] מהא דיבמות (דף יט) דפריך ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה לייבם לקמייתא ותפשר אידך יעיי"ש אף דעל הזיקה אין חייבים מ"מ פוטרת ביאתה האחרות עיי"ש

אמנם הדבר נכון מאד דיש חילוק בין פטור חליצה לפטור ביאה וזהו לפ"מ שמצאתי להריטב"א (פ' ב"ש) דהביא בשם יש מפורשים דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא לא אלימא חליצת זיקה לפטור שני' כי החליצה פטור היא ולא קנין כדאיתא בירושלמי כלומר שמסלק זיקתו ממנה אבל אם בא על בעלת מאמר שפיר נפטרה צרתה יעיי"ש

הרי לך שיש חילוק בין פטור חליצה לפטור ביאה. וא"כ אף אנו נאמר דשפיר כ' הב"ש דחליצת השפחה חרופה אינה פוטרת האחרות. דבגמ' לא נזכר רק דביאה פוטרת משא"כ חליצה רק מסלק זיקתו ממנו כנ"ל וכן מ"ש החלקת מחוקק שם ביאה כוונתו על חליצה וכמו שביאר בא"מ שם עיי"ש

ד) ואגב אכתוב עיין בתוס' יבמות (דף טז) דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה עיי"ש ויש לעיין הא בידו לשלוח לה גט ולבטל שלא בפני השליח ואז נימא אפקיענהו רבנן לקדושין מיני' עיין גיטין (דף לג) ואכמ"ל

ה) ועיין יבמות (דף לט) ביאת קטן וחליצת גדול וכו' וכתב רש"י ז"ל הכא ודאי סוגיא דשמעתתא מוכחה דלאו קטן ממש היא וכו' ושני לי' שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולי עלמא מודו עיי"ש

והנה בריטב"א הבין בדברי רש"י ז"ל דכוונתו דסוגיא אזלא אליבא דר"מ דאלו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל. וע"ז כתב הריטב"א ז"ל דאין ראי' דהפי' חלה בקטן עד שיגדיל היינו אם הוא פחות מבן ט' ועד שיגדיל שיהי' בן ט' דאז ביאתו ביאה

ועוד הקשה כיון דקיי"ל כרבנן דר"מ איך נקטינן לסוגיא אליבא דר"מ דלית הלכתא כוותי' עיי"ש

אולם לולי דברי הריטב"א הי' נראה למה שכתב רש"י ז"ל לקמן (דף סא) בהא דקטנה מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום עיי"ש הרי דדעתו ז"ל דאף דקטנה מתייבמת היינו לענין שאם בא לפוטרה מגרשה בגט אבל מצות יבום לא קיים בקטנה דבעינן ראוי להקמת שם ולדבריו צ"ל הא דאמרינן יבמה יבא עליה כל דהו עיין יבמות (דף ג) היינו שקנה אותה. ופשוט דה"ה בקטן כן היא ושפיר הוי בזה שהויי מצוה אף אם הוא יותר מבן ט' אפילו לרבנן דר"מ כיון דלא יקיים המצוה עד שיגדיל ופשוט

ו) עיין ירושלמי פרק האומר אמר ר' בין מתניתא לאחר שיחליץ לך יבמיך אבל לאחר שימות יבמיך מקודשת ועיי"ש במפרש שדבריו אינם מובנים ועיין בשו"ת חתם סופר אה"ע (סי' עט) מה שפירש בזה

ולענ"ד בפשיטות למה דמבואר בירושלמי ריש פ"א דיבמות דלמ"ד קדושין תופסין ביבמה אם נתקדשה ואח"כ בא היבם וחלץ לה או בא עלי' פקעו הקדושין למפרע יעיי"ש

ולפ"ז יתפרש היטב דברי הירושלמי הנז' דלאחר שיחליץ לך יבמיך שפיר הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעכשיו לא יוכל לקדשה דהא אם יקדשה עכשיו ויבא היבם לחליץ לה או שיבא עלי' הרי יפקעו הקדושין למפרע ואף שיהני הקדושין עד שיחליץ לה או שיבא עלי' הא קדושין לזמן לא אשכחן כמ"ש הר"ן בנדרים (דף כט) א"כ שפיר הוי דבר שלא בא לעולם משא"כ לאחר שימות יבמיך הא גם עכשיו חלים דאם ימות הרי לא יפקעו הקדושין ואינו דומה למקדש אשה לאחר שימות בעליך דהתם לא חל עכשיו משא"כ הכא הא קדושין תופסין ביבמה אבל לאחר שיחלוץ לך הא אם יחלוץ לה לא חל למפרע והוי שפיר דבר שלא בא לעולם כנ"ל

אמנם נראה דמה דאמרינן בירושלמי דגם אם חלץ לה פקע קדושין ראשונים זה דווקא אם נימא חליצה קנין אבל אם נימא חליצה פטור דווקא אם בא עלי' נפקעו הקדושין. אבל לא בחלץ לה. ובזה ניחא מה דבש"ס דילן ביבמות (דף צב) לא ס"ל כהירושלמי בזה משום דאנן קיי"ל חליצה פטור ובע"כ דאין קדושין תופסין ביבמה

ז) ראיתי בספר יד המלך שיצא לדון בדבר החדש בהא דקיי"ל דאיילונית לאו בת חליצה ויבום הוא דמ"מ אם בא עלי' אינו חייב כרת. למה שכתבו התוס' בריש יבמות דאשת אחיו מאמו אינה בכרת דאין לה היתר אפילו אם לא הי' לו בנים ולא הוי דומיא דנדה וא"כ ה"נ איילונית. וביותר למה שכתבו התוס' בביצה (דף יב) דלא אמרינן אהדרי' קרא לאסורא קמא וא"כ ה"נ איילינות דממעטינן מקרא דאשר תלד ולא אהדרי' לכרת עיי"ש

ובמחכת"ה הא מבואר בש"ס קטן וקטנה אין חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא איילינות ונמצאו פוגעין בערוה. ומלשון פוגעין בערוה משמע שיש בה כרת. ומה גם הא שיטת המל"מ דר"מ אינו חושש למעוטי כי אם באיסור כרת ולא באיסור לאו וא"כ אם גם בבא עלי' ונמצא איילונית אין בה כרת למה יחוש למעוטי

ח) ואגב אכתוב דבריטב"א יבמות פי' שמא תמצא איילונית ונמצא דצרתה יצאה בלא חליצה. דאל"כ יקשה ממ"נ אם איילונית הוא א"כ לא הוי אשת אחיו דקדושי' קדושי טעות כקו' התוס' עיי"ש. וקשה א"כ מה פריך יבמות (דף כא) וכר"מ מי סבר לה והתניא קטנה מתיבמת ודלמא מיירי שאין לה צרה וצ"ע

ט) עיין רש"י בקדושין (דף יט) דיבם קטן קונה יבמות מה"ת. והקשה המנחת חינוך לדעת הש"ג דביאת יבמה צריכה עדים וא"כ הא אין מעידין על הקטן וכמ"ש