זרע אברהם קב

ולענ"ד י"ל דל"ש חזקה דזה לא שכיח שישכחו הב"ד זמן הגירות דהא גר צריך שלשה עיין יבמות (דף מד) וקדושין (דף סב) ומ"ש הרמב"ם ז"ל דגבי חלה משום שיש עון מיתה היינו דאי לא כן הוי אמינא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. ואמנם כיון דבספק כרת מודה הרמב"ם וכמ"ש הכ"מ פ"ט מטומאת מת (הלכה יב) וא"כ ה"ה ספק מיתה בידי שמים הוי ככרת ובלא"ה נראה דהא הקשו התוס' בב"מ (דף ק) גבי המחליף פרה בחמור דנוקמא בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה. ותי' דחזקת מרא קמא עדיף עיי"ש וביאר בשב שמעתתא (שמעתתא ד) פי"ב משום דהוי תרתי לריעותא דחזקת מרא קמא לא איתרע וחזקת מעוברת הא איתרע והוי כההוא דמקוה שנמדד ונמצא חסר עיי"ש

ולפ"ז הכא דחזקת עכו"ם איתרע ג"כ ולא שייך לאוקמא אחזקת עכו"ם דמה אילמא האי חזקה מהאי חזקה. אמנם בחלה שפיר הוי מוקמינן לי' אחזקה לולי שיש עון מיתה וביולדות אף דליכא עון מיתה מ"מ הא ליכא חזקה דיש חזקה כנגדו והיינו חזקת מעוברת וברור

ב) ואגב אכתוב ליישב קושית תוס' בקדושין (דף כט) ד"ה אותו דתמהו התוס' דל"ל קרא דאותו ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג דאינו נמול אלא לשמונה עיי"ש

ונראה לפי מה דאמרינן בשבת (דף קלה) כל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו' וטמאה וגו' וביום השמיני וכו' [וצ"ל לפ"ז דרב שזבי בב"ב (דף קכז) שאמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וכו' עד שיהי' זכר משעת לידה פליג על ר"א דשבת הנ"ל דאל"כ למה איצטרך קרא הא בלאו הכי אינו נמול ואינו מטמא ואפשר דלא סבר כר"ש דמסיק התם תיובתא] עיי"ש

ובב"ב (דף קכז) טומטם שנקרע ונמצא זכר אינו נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו' עד שיהי' זכר משעת לידה עיי"ש

ולפ"ז שפיר צריך קרא דאותו דנ"מ באותן שאינן נמולין לשמונה. ונראה נמי דנמולין בלילה כיון דאינן בכלל הקרא דביום השמיני. ובן שמונת ימים. א"כ לא מוכח לדידהו דאינן נמולין רק ביום ומיושב קו' התוס' לנכון: טעם כעיקר סימן נו

א) עיין בפסחים (דף מד) דלא ילפינן מגעולי עכו"ם דחידוש היא. ולר"ע שפיר ילפינן דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. והקשה המהרש"א ז"ל למה לא אמרינן בפשיטות דסובר ר"ע כמ"ד נותן טעם לפגם אסור וכבר אמרתי בזה

וכעת נראה עוד דהא הקשו דמנ"ל טעם כעיקר מג"ע שמא משום בשר בחלב

אך לפי מה שעמד הריטב"א דהיכי אמרינן דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והא המלחמה הי' ימים רבים עיי"ש ובכרתי ופלתי (סי' קג) תי' בזה לפמ"ש התוס' בע"ז (דף עו) ד"ה בת יומא וכו' דהיכי דהוחם מים אסור דלא חשוב נותן טעם לפגם אלא אם עמד כן כל מעת לעת בלי תבשיל. וא"כ חיישינן דלמא הוחמו מים עיי"ש

ולפ"ז הא כתבו התוס' שם דדווקא בכלי איסור אבל בבשר בחלב בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אע"פ שהי' בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש עיי"ש וא"כ ליכא למימר משום בשר בחלב שהרי החשש דלמא בשל בו עכו"ם חלב ואנחנו בשר או איפכא וכמו שביאר החוות דעת (סי' פז) ובכה"ג הא לא מהני הוחם מים ושוב הוי נותן טעם לפגם דמותר ויש ראי' איפוא דגם בשאר איסורים אמרינן טעם כעיקר דאורייתא מגעולי עכו"ם וז"ב

אך כל זה למ"ד נותן טעם לפגם מותר אבל למ"ד נותן טעם לפגם אסור אין ראי' מגעולי עכו"ם כנ"ל דדלמא משום בב"ח וא"כ קשה לדידי' מנ"ל טע"כ הא מגעולי עכו"ם ליכא למילף כנ"ל. וצ"ל כמו שבארתי דלמ"ד נותן טעם לפגם אסור ולדידי' אפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא כמבואר בש"ס וקרא דנבילה שאינה ראוי' לגר היינו בסרוחה מעיקרא. א"כ קדירה הבליעה מחלב או מבשר לחוד הא הוי סרוחה מעיקרא כיון דעדיין לא חל עלי' שום איסור קודם שנפגם [ומצאתי אח"כ סברא זו בשו"ת הגאון רע"א (סי' קפג) ומה שהקשה שם מדגים שעלו בקערה של בשר י"ל דבאמת מה דאמרינן דעל טעם קלוש לא חל איסור חדש זה דווקא לדידן דנ"ט בר נ"ט מותר דהא היינו טעמא דנ"ט בר נ"ט מותר ועיין בכו"פ (סי' צג) עיי"ש אבל לשיטת האוסרים גם כה"ג אסור] ולא חל איסור על טעם פגום. אמנם כל זה אם נימא דהבליעה בעצמותה נפגמת שפיר הוי סרוחה מעיקרא אבל אם נימא דאינה נפגמת אלא בתבשיל לא שייך כן. וא"כ הא כתב החתם סופר ביו"ד (סי' צח) דמיעוט יש שאינו פוגם אלא בתבשיל ועפ"י רוב נפגמים הבלועה בעצמותה. וא"כ לדידן דאזלינן ב"ר שפיר הוי סרוחה מעיקרא. ושפיר יליף טע"כ מג"ע גם המ"ד דסובר נותן טעם לפגם אסור דעפ"י רוב הא הבליעה נפגמת וא"כ ליכא למימר משום בב"ח דהוי סרוחה מעיקרא כנ"ל

אמנם ר"ע דחייש למעוטי אפילו מדאורייתא עיין מכות (דף ז) וחולין (דף יא) דלדידי' קרא דהורג את הנפש היינו שהי' הקרום מגולה [לא כן ר"מ אינו חושש כ"א מדרבנן כמ"ש תוס' שם] וא"כ לדידי' ל"ל דס"ל נותן טעם לפגם אסור דא"כ היכי יליף מגעולי עכו"ם דלמא משום בב"ח דאין לומר דאז הוי סרוחה מעיקרא דהא מעוטא יש שאינו נפגם אלא בתבשיל וא"כ דלמא גם היא אינו נפגם ולא הוי סרוחה מעיקרא ולמה אסור וע"כ דס"ל נותן טעם לפגם שרי וסובר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ודו"ק

ב) עיין ש"ע יו"ד (סי' צח) איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר טועמו עכו"ם ואם אומר שאין בו טעם מותר עיי"ש

ולכאורה קשה לשיטת הסוברים דטעימה באיסורים אינו אלא מדרבנן כמו שהוא דעת הריב"ש שהביא הפרי מגדים שם סק"ב ובכרתי ופלתי שם א"כ גם ישראל יהי' מותר לטעום דהא ספיקא דרבנן לקולא

ומכל שכן אם נאמר דאיסור דרבנן מותר בטעימא כמו שהוא דעת הצמח צדק [ועיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא יו"ד (סי' נ"ב) שהאריך בדבריו עיי"ש]