זרע אברהם י

דמאי הא יותר טוב להפריש ולהאכילו תרומה כיון דטבל חמור מתרומה וכמו גבי חולה

ולכן נראה למ"ש התוס' יומא (דף נה בד"ה הלוקח) וז"ל ועוד דכל כמה דלא הפריש לא השיב לי' גזל עיי"ש. וא"כ אם יפריש יהי' עוד לאו דגזל

אמנם זה תליא באשלי רברבי דלשיטת רש"י בסוטה (דף מח) דתרומת מעשר של דמאי צריך ליתנו לכהן בחנם שפיר הוי גזל אבל לשיטת הטור יו"ד (סי') דמוכרו לכהן א"כ לא הוי גזל. וא"כ לשיטת הטור הדרא הקושיא לדוכתא דיפריש תרומה ויאכילן לעניים התרומה עם החולין. ואך למ"ש דהדבר תליא אי חיישינן לתקלה דבודאי צריך ליתנו לכהן בחנם לב"ש דס"ל דחיישינן לתקלה ודעת הטור מוכרח לדידן דלא חיישינן לתקלה כנ"ל וי"ל דבן תימא ס"ל דחיישינן לתקלה ושפיר הוי גזל ע"כ מאכילן טבל

ומיושב ג"כ בזה מה שהקשה גדול א' לשיטת הרמב"ן מהא דפריך בירושלמי (פ"ז דדמאי הלכה ב) גבי מזגו לו את הכוס ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה עיי"ש והרי כיון דמותר לעניים שוב הוי כמו דמאי דמותר לטלטל דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי'

ולפי מ"ש דבזה פליגי תנאי י"ל דפריך הירושלמי לאידך תנא ואכמ"ל

ד) ועיין חולין (דף ז.) דלא גזרו על תערובות דמאי יעיי"ש

ולכאורה קשה לי מהא דאמרינן במנחות (דף לא.) פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי וכו' ואמר לי לך קח מן השוק. ופירש"י ז"ל דטבל ממש של דמאי נתערב לו. והא בכה"ג מותר דלא גזרו על תערובות של דמאי ומצאתי בספר אמרי בינה שעמד בזה

ונראה לכאורה ראי' מזה למה שראיתי בכתבי הגאון בעל ישועות ישראל ז"ל בחדושיו לה' מעשרות דהא דלא גזרו על תערובות דמאי הוא דווקא בלקח מעורב מעם הארץ דבכה"ג לא גזרו חכמים אבל בלקח טבל דמאי מעם הארץ כיון דכבר חל עליו גזירת חכמים להפריש ממנו תרומות ומעשרות שוב אף אם נתערב אח"כ אוסר תערובתו. וא"כ כאן דאמר דנתערב לו טבל בחולין בכה"ג שפיר גזרו

ועפ"ז ניחא לי הא דמצינו דתרומת מעשר של דמאי צריך ג"כ אחד ומאה לבטלו. ולכאורה למ"ש הרמב"ן והובא בריטב"א סוכה (דף לה) דמאכילין לעניים תרומת מעשר של דמאי כמו דמאכילין להם דמאי. הרי דתרומות ומעשרות לא חמירו מהטבל עצמו ולמה לענין ביטול חמור תרומות ומעשרות מטבל עצמו דבזה לא גזרו על תערובתו ובזה גזרו. וע"כ דגם בדמאי כה"ג דנתערב אצל חבר גזרו וא"ש

ועיין בשו"ת חתם סופר חלק ו' (סי' יא) שביאר דפירות של ע"ה אף אם קמי' שמיא גלי' שנתעשרו מ"מ אסורין מדרבנן כל שלא נתברר לו שכבר נתעשרו. אלא אם באמת לא נתעשרו אע"ג דבעלמא כל הסומך עצמו על הרוב אין בו עון אף אם נזדמן לו איסור כמו גבי רוב בהמות כשרות מ"מ הכא החמירו ועשאו כטבל גמור של תורה יעיי"ש

והנה כבר הבאתי מה שיש להקשות ע"ד רמב"ן דדעתו דכשם שמאכילין לעניים דמאי כך מאכילין להם תרומות ומעשרות של דמאי. והרי בירושלמי בפ"ז דדמאי הלכה ב) פריך ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה והא כשם שמותר לטלטל דמאי משום דחזי לעניים כך יהי' מותר לטלטל תרומת מעשר של דמאי דהא חזי לעניים לשיטת הרמב"ן הנז' וכבר כתבתי בזה

אמנם באמת בירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה) משמע להדיא דאין מאכילין לעניים דמאי עיי"ש כך מחליקין להם *) ומודיעין אותן עיי"ש וכן לא נזכר כלל בירושלמי פלוגתת ב"ש וב"ה אי מאכילין לעניים דמאי. וע"כ צריך לומר דהא דמותר לטלטל דמאי הוא משום דאי בעי מפקיר לדמאי גופי'. ובית הלל לדעת הירושלמי ס"ל דאף לאחר מירוח הפקר פוטר וכמו שהאריך בזה השעה"מ (בפ"ח מה' לולב). והביא דברי הירושלמי פ"ג ממעשר שני דמשמע דיש פלוגתא בזה בין ב"ש ובין ב"ה אי הפקר פוטר לאחר המירוח וא"כ בתרומות ומעשרות פשיטא דאין מטלטלין לשיטת הירושלמי ואכמ"ל

ה) ובבבא מציעא (דף נה:) וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה עיי"ש ובתוס' שם תמהו דלמה פריך דווקא על תרומת מעשר של דמאי דבכל דוכתי אמרינן כן. יעיי"ש

ונראה למה דאמרינן בר"ה (דף לד:) דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן ולכן הולכין למקום שתוקעין אף דהא דאורייתא והא דרבנן עיי"ש וכאן הא אם אחד אכל ס' תרומה הדין דיפריש והוא לעצמו ואפילו לרבי מאיר דס"ל נתינה מקדש זה דווקא היכי דזקוק ליתנו וכמבואר בירושלמי (פ"ו דתרומות הלכה ו) והכא בתרומות מעשר של דמאי אף שניתקן בשביל הספק מ"מ מחיוב ליתן להכהן ואינו נוטל דמיו וכ"כ הריטב"א. עיי"ש. וכן משמע להדיא בירושלמי (פ"ב דערלה הלכה ו) וזה כפי שיטת הרמב"ם פ"ט מה' מעשר הלכה ה) דתרומות מעשר של דמאי נותנו לכהן בחנם ועיין מל"מ שם (בהלכה ב) וה"ה בתשלומי תרומת מעשר של דמאי. הרי דחזינן דודאי דרבנן עדיף מספק דאורייתא מה דלא מצינו כן בעלמא. ולכך פריך וכי וכו' וע"ז משני דמצינו דר"מ מחמיר בדרבנן יותר מבספק דאורייתא דהא ספק ממזר מותר מה"ת ומ"מ אם לא אמר בפני נכתב הולד ממזר ואכמ"ל: אכילת איסור לחולה סימן ב

א) ביומא (דף פג.) טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. עיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה ) שנסתפק בנבילה ושביעית כיון דזה איסור לאו וזה איסור עשה עיי"ש

ולענ"ד למה דמבואר בירושלמי שם (הלכה ) חלה וערלה צריכה רבה והיינו משום דערלה אסור בהנאה