זרע אברהם ט

א) קיי"ל דמאכילין את העניים ואת האכסנים דמאי עיין סוכה (דף לה:) יעיי"ש ודעת הרמב"ן הובא בריטב"א שם דכמו כן מאכילין אותן תרומת מעשר של דמאי. ומה דאמרינן שם של דמאי ב"ש פוסלין היינו תרומת מעשר של דמאי דגם בטבל יוצאין דחשוב לכם דאי בעי מפריש ממ"א עיי"ש

ונ"ל להוכיח מהירושלמי מי סוכה שם מתניתין דלא כב"ש דתני של דמאי ב"ש פוסלין ושל מעשר שני לא יטול כו' ופי' הקרבן עדה דהכוונה דמשום הכי של דמאי פסול מפני שמכשירו וכמו במעשר שני וס"ל דמשום הכי גם בדיעבד פסול יעיי"ש ובאמת זה דבר חדש דנימא דאסור להכשיר טבל שלא מצינו רק בתרומה ומעשר. והא אמרינן בירושלמי (פ"ד דע"ז הלכה ט) בדין היא שיהי' מותר לטמאות טבלו וכו' תרומה צריכה שימור ואין טבל צריכה שימור כו' ונתן לאהרן הכהן ראה שינתן לאהרן בכהונתו עיי"ש הרי דאפילו לטמאות בידים מותר ומנ"ל דאסור אפילו להכשיר דאם לטמאותה מותר כ"ש להכשיר שהיא רק גרם טומאה

ועוד מבואר להיפוך מירושלמי שהביאו התוס' בעבודה זרה (דף נט) ריב"י שלח לי' לרשב"ג אתרוג ואמר לי' זה בא לידי מקסרון ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא. הרי דמותר לטמאות טבל. ועוד מבואר שם בתוס' דבכוונה מרביצין עליו מים שלא יכמוש. והא אסור להכשיר טבל לירושלמי הנ"ל

אמנם לדברי הרמב"ן הנז' אשכחנא פתרא לכל. דבמשנה באמת הכוונה דתרומת מעשר של דמאי וא"כ שפיר קאמר דב"ש פוסלין מפני שמכשירו דתרויייהו מעשר של דמאי ודאי דאסור להכשירו משא"כ בטבל גמור. ויש לכאורה ראיה ברורה לשיטת הרמב"ן הנ"ל דמאכילין לעניים תרומת מעשר של דמאי וכאמור

אולם כ"ז לפי' הק"ע הנ"ל אבל לקושטא דמלתא הפי' במתני' של דמאי ב"ש פוסלין משום דס"ל אין מאכילין לעניים דמאי

אך מ"מ יש להוכיח כדעת הרמב"ן הנ"ל. דכבר נודע דעת הטור דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן. וכבר הקשה הגאון רע"א כמה קושיות לשיטתי' ואחד מהם מהא דאמרינן דשל טבל פסול משום דהוי כאתרוג של שותפין ומוכח דצריך ליתנו לכהן בחנם. וכבר ביארו האחרונים דזה תליא בפלוגתא אי חיישינן לתקלה דרש"י פי' הטעם דצריך ליתנו לכהן משום דחיישינן שישהנו גבי' ויבא לידי תקלה עיין סוטה (דף מח). עיין עליהם

ולפ"ז י"ל במתניתין דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלו. והיינו דמתניתין ע"כ מיירי בתרומת מעשר של דמאי הא של טבל כשר כדעת הרמב"ן הנ"ל וב"ש לשיטתייהו אזלו דס"ל (בבבא קמא דף קטו) דחיישינן לתקלה, ע"כ חשוב אינו שלו דצריך ליתנו לכהן בחנם ושפיר פסול משום דאינו שלו וב"ה לשיטתייהו דלא חיישינן לתקלה ושפיר הוי שלו ע"כ כשר ומוכרח שיטת הרמב"ן ממתניתין הנ"ל

, ואפשר לומר דגם להטעם הנ"ל משום שמכשירו י"ל גם כן דב"ש וב"ה אזלו בזה לשיטתייהו דב"ש לטעמייהו דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכדאיתא במכות (דף יט) ולכן שפיר אסור להכשיר אפי' טבל כמו דאסור להכשיר תרומה משא"כ ב"ה סברו דמותר להכשיר טבל

ומיושב קושייתי הנזכרת מהירושלמי דלדידן דקיי"ל כב"ה מותר להכשיר טבל משא"כ לב"ש [והקרבן עדה פי' כן לב"ש ולב"ש לשיטתייהו שפיר אסור] ודו"ק

ב) ואגב אכתוב דבספר עמודי אור העיר בהא דאמרינן מפני שמכשירו ות"ל כיון דהמים נוטפין על האתרוג הוי חציצה וכמו גבי בגדי כהונה שכ' המל"מ (בפ"ב מה' עבודת יום הכפורים הלכה ב) דמש"ה עלה ונסתפג משום חציצה עיי"ש

ולדידי י"ל הא קיי"ל כל לנאותו אינו חוצץ. כדאיתא בסוכה (דף לז) וה"נ הרי בכוונה מרביצין עליו מים שלא יכחוש ולא יהי' נאה. וכבר הקשו בהאי דשוכר דצפהו זהב פסול. הא כל לנאותו אינו חוצץ עיי"ש והנה אין לומר דלא גרע מאויר דאם הרחיק פיו מהשופר ג"כ פסול וא"כ לא גרע מאויר דהא בעינן שיהי' נוגע ממש. זה אינו. דהא אמרינן בבכורות (דף ט) מין במינו אינו חוצץ. והא בחולין (דף ע) מבעיא לן אי אויר רחם מקדש. והשתא אם נימא דלא מקדש אלא דבעינן נגיעה ממש א"כ מה בכך דהוי מין במינו הא מ"מ לא עדיף מאויר דאינו מקדש וע"כ דכל דאינו חוצץ הוי כנוגע ממש ועדיף מאויר וכן משמע בשילהי חולין דבעי ביצים על גבי ביצים מהו אי חוצץ ועיי"ש בתוס'. ושם אמרינן דבעינן כנפיהם נוגעות בקן וא"כ מה בכך דאינו חוצץ דאפי' אי אינו חוצץ ס"ס לא הוי נוגע ומה מבעיא לי' ויש להעיר הא דלא מזכיר בכ"מ גבי טבילה מין במינו אינו חוצץ. ומשמע לכאורה דבעי נגיעה במים ולכך לא מהני הא דמין במינו אינו חוצץ ואכמ"ל

ג) הדרן להנ"ל דשיטת הרמב"ן דכשם שמאכילין לעניים דמאי כן מאכילין אותן תרומת מעשר של דמאי וכבר כתבתי בזה מה שיש להוכיח כדבריו

ובעיקר הדבר נ"ל דתליא בפלוגתא דבן תימא ורבנן ביומא (דף פג) אי טבל חמור או תרומה חמורה דאם נימא דתרומה חמורה א"כ הא לא מצינן רק בטבל ומנ"ל בתרומה החמורה מטבל. *) אבל לבן תימא דטבל חמור א"כ אם מאכילין אותן טבל החמור כ"ש תרומה הקלה

אך לפי זה יקשה לבן תימא דמה טעמא מאכילין לעניים