זכר ישעיהו חלק ב צט

א ראיתי שהקשה רוב גאונו במסכת ברכות על הרמב"ן המובא ברין פ"ב דמגילה דלפירושו איך נוכל ליישב מה דקאמר הש"ס ולטעמיך. כאשר התבוננתי בספרים מצאתי שגם הגאון ר"א ווילנא עמד על מדוכה זו בביאורו לאו"ח סי' קפ"ו ס"ק ד' וכתב דצ"ל שלא גרס הרמב"ן האי ולטעמיך (ושם בר"ן דמגילה עשו המדפיסים בטעות הפסק בין הדבקים והפסיקו בשתי נקודות באמצע מאמר הרמב"ן). וקצת בדרך פלפול י"ל דיש להבין לדברי המוכיח מכאן דנשים חייבות בבהמ"ז מדאורייתא מאי קמ"ל בברייתא זו אטו סופר מברך ובור יוצא איצטריך לאשמעינן. ודוחק לומר דהיא גופי' אשמעינן דנשים חייבות מן התורה. הא לאו בהכי קיימא. ברייתא זו ולא מיירי רק בענין להוציא אחרים. אלא ודאי דלדידי' ע"כ נאמר דבן בקטן מיירי ושפיר חדשה לנו ברייתא זו בבן. וע"ז קאמר ליה ולטעמיך דאשה חייבת מדאורייתא בהכרח תאמר דבן בקטן מיירי וקטן מדאורייתא מי מחייב:

א"כ אכתי קשה האיך אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. אבל לפי האמת דאשה חייבת רק מדרבנן שפיר נאמר דבן בגדול מיירי. אך עדיין יש לתמוה על דברי הרמב"ן הא להדיא אי' בירושלמי דשמעתין וקטן מברך וכו' וזה לא יתיישב אף לתירוץ הרא"ו. (אח"כ מצאתי שדבר בזה הגאון מהו' מרדכי באנעט זצ"ל בס' באור מרדכי):

ב שם בדף ל"ה על מאמר חד תני כרם רבעי ציין אדוני בהגהותיו עיין בסוטה (מ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה קלא וצע"ג ע"כ. ובודאי כיון למ"ש שם רש"י דלמ"ד כרם אין ערלה נוהג בנטיעה אחת הא לא מצינו פלוגתא זו כאן כלל רק לענין אם נוהג בשאר אילנות. אמנם לי נראה בעניותא דהכי הוא כוונת רש"י דהנה למ"ד כרם רבעי איכא תרי טעמי או משום הלולים או משום גז"ש דכרם. ולזה קאמר דלהטעם דגמר גז"ש דכרם שפיר נילף גם לענין דאין ערלה נוהג בנטיעה אחת רק בשתים כנגד שתים דאז מיקרי כרם. ויראתי לסמוך על דעתי בזה עד שמצאתי בשאלתות דר"א דבר זה מפורש וכתב דלהטעם דגז"ש דכרם נמעט גם כן נטיעה אחת ופסק כן לדינא בח"ל דקיי"ל כדברי המיקל בח"ל ושפיר סמיך רש"י על דברי השאלתות שדבריו מוחזקים כדברי הגמרא. איברא דהר"ן והרמב"ן לא פסקי כוותי' בסוף פ"ק דקדושין:

ג בפסחים (ס"ג) ציין על מאמר ר"י אומר אע"פ שאין עמו בעזרה עיין ר"ש פ"ק דכלים מ"ח וצע"ג. והנה כוונתו בלי ספק למ"ש שם הר"ש דלפנים מן החומה מקודש עוד לענין שוחט על החמץ לר"י דאמר חוץ לחומת בית פאגי. הא לא קאמר כאן ר"י רק שאין צריך שיהי' בעזרה אבל לא שיהי' דוקא בירושלים. גם ברמב"ם דפסק כר"י לא נמצא רק שיהי' ברשותו אבל לא הגביל מקום אשר בו יהיה החמץ אמנם יתורץ ע"פ מה שמצאתי בירושלמי דמכילתין בהדיא דפלוגתא דר"י ור"ל כך היא ר"י אמר אפילו נתון עמו בירושלים ור"ל אמר עד שיהיה עמו בעזרה ועוד שם מכל הסוגיא משמע שאף לר"י בעי עכ"פ שיהי' החמץ נתון עמו בירושלים. אך לפי"ז יש לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה ואדרבה מדבריו נראה להיפך דלא בעינן שיהי' בירושלים כמ"ש. ובישוב זה נראה לדעתי הקלה הנעה וחסירה דכל חד וחד לשיטתיה אזיל דהנה בלחמי תודה פרש"י חוץ לחומת בית פאגי חוץ לחומת ירושלים. והטעם דכשר בכל העיר לר"י כיון דמקום הכשר אכילתו היא. והר"ש שם דפירש ג"כ בית פאגי חוץ לחומת ירושלים בודאי דסבר ג"כ טעמו של רש"י ומזה למד מדעתו כמו דלגבי הכשר זבח תליא במקום הכשר אכילתו ה"נ לענין פסח על החמץ אינו חייב עד שיהי' עמו במקום אכילת הפסח היינו תוך ירושלים (כמבואר ברמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות הל"ה) וא"ש גם דברי הירושלמי שהוא הביא בפ"י מיומא הפלוגתא דר"י ור"ל בלחמי תודה דלר"י חוץ לחומת ירושלים הוא. הרי דפירש ג"כ חומת ב"פ חומת ירושלים כרש"י והר"ש ולדידי' תליא ג"כ שני דינים אלו הא בהא וכמ"ש לדעת רש"י והר"ש. נמצא דשלשה אלו עולים כהוגן בקנה אחד. אבל הרמב"ם דפירש (שם בפי' המשנה פ"ז דמנחות ובס' היד בית פאגי הוא מקום שאופין בו המנחות הרי דלא סבר טעמו של רש"י דא"כ אף חוץ מחומת ב"פ ליכשר אם הוא רק תוך העיר (ואולי טעמו דבעינן שיהיה במקום שאופין אותם) וממילא לא נשאר לנו טעם וסברא אשר על ידו נשפוט לענין חמץ דבעינן דוקא שיהיה בירושלים:

והנה תחלת דברי הר"ש נתיישבו לדעתי הקלושה. אך סיום דבריו עוד לא נמלטו מלהתפלא עליהם דמסיים שם וז"ל. ויש נפקותא ג"כ לענין המראה דזקן ממרא כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (י"ד) דאם מצאן אבית פאגי והמרה עליהם אינה המראה ע"כ. ודברים אלו אינם מובנים לי כלל דמאי נ"מ הוא הא כמו שאינו מחוייב אם המרה בשאר עיירות ככה אינו מחוייב אם המרה בירושלים חוץ ללשכת הגזית דהמקום גורם. וזולת לשכת הגזית כל המקומות שוין. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמאמר זה שייך לסיפא דמתניתין שם דאיתא הר הבית מקודש ממנו וכו' וע"ז כ' דיש עוד נ"מ בזקן ממרא וכו':

והואיל דקיימינא בהאי עניינא אשאל לאדוני מאי דאיתקשאי בזה. והוא דאיתא רשב"ל אומר אינו חייב עד שיהי' לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה וכו'. ואילו בירושלמי כאן איתא זאת בפלוגתא דר"ל סבר אינו חייב עד שיהי' לשוחט ולאחד מבני החבורה (ר"ל שאותו שוחט יהי' מבני החבורה) ור"י סבר לשוחט אעפ"י שאינו מבה"ח אע"פ שאינו שוחט וזה סותר לבבלי דסבר ר"ל איפכא. וגם מדברי רש"י בסמוך ד"ה רב אושעיא נראה דגרס כאן בבבלי ר"ל וצע"ג. ודוחק לאמר דזה מהפלוגתות ההפוכות כמ"ש התוס' במנחות (נ"ח ע"ב) ד"ה ואיכא. דלא נמצא פלוגתא הפוכה רק בשני תנאים דבמקום אחר מתני איפכא אבל לא בחד תנא (ובב"ב קע"ו ע"א ציין מהרי"ב על דברי תוס' אלו ואין ענינם לשם יעוי"ש) והכא לא נמצא רק רשב"ל לבד ולית מאן דפליג עליו:

ד בחגיגה (כ"א ע"א) תוס' ד"ה האונן כתבו וכן משמע משקלים דאמר התם נמצא בעזרה וכו' ומשמע שעולה קריבה וחטאת תאכל ולא מפסיל בהיסח הדעת. ונתפלא מר הא בפירוש איתא שם דזה וזה תעובר צורתו ויוצאין לבית השריפה. הן אמת דלשון התוספות משובש קצת אבל מכל מקום הראיה מצד עצמה נכונה. דהנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב הטעם דתעובר צורתו משום חשש נותר ולא כמו שפירש הרע"ב משום היסח הדעת. ונראה שדחקו לפרש כן משום דקשה מאי נ"מ אם הוא עולות או חטאת הא זה וזה נשרפין. וכתב דהנ"מ הוא בעבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום דשלמים הוא ומשום ספק נותר אין לחייבו מלקות מספק ואם אכל כהן חתיכות בעזרה פטור ג"כ דבודאי חטאת הוא ורק באיברין חייב דמסתמא הוא עולה וזה לא שייך רק אם הטעם הוא משום ספק נותר אבל אם הטעם הוא משום היסח הדעת קשה לר"ל דאמר היסח הדעת פסול הגוף הוא (פסחים ל"ד) מאי נ"מ יש כאן הא בעבר ואכל חייב מלקות. בודאי משום דמיפסיל בהיסח הדעת ואף אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמא מיפסל כמו דאיתא שם בפסחים (ומזה נראה דפסק כר"ל לגבי ה"י והוא תמו' ויעויין במ"ל פי"ט מפסולי המוקדשין ה"ד. ואולי אף דלא פסק כר"ל מ"מ מוכיח כן מדלא מקשה ר"י לר"ל ממשנה זו. א"נ דלא קיימינן כר"י לגבי ר"ל בדינין שאינן נוהגין בזמן הזה ועיין מהרי"ק שורש קס"ה ובתשב"ץ חלק ג' דף י"א ומהתימה על בעל עין משפט שציין שם בפסחים אצל פסול טומאה על דברי הרמב"ם הנ"ל ולא ידעתי אנה ראה זאת?). אך אכתי הא גופי' קשיא למה יפטור בעבר ואכל