זכר ישעיהו חלק ב צח

המנחם נדחי ישראל מבשר לנו בנבואותיו לאמר:

ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ד'. ואני זאת בריתי אותם אמר ד' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' וגו'. ויש לדקדק:

למה זה תלה ברכתו אשר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' בביאת הגואל. אטו עד השתא כלום אין אנו צריכין לזה. ונבאר הדבר עפ"י מה שנקדים לפרש את אשר בירך דוד המלך ע"ה את בני ישראל לאמר. יוסף ד' עליכם עליכם ועל בניכם ברוכים אתם לד' עושה שמים וארץ. וכאן יש מקום לבעלי הדרש לשאול מה זה שכפל מילת עליכם. ותו שאמר ברוכים אתם לד' משמע שהם כבר ברוכים וא"כ למה ובמה חזר וברכן הוא. הי' לו לומר תהיו ברוכים. ונראה בדרך דרוש להעמיס כוונה נאותה בכתוב זה. ודבר ד' כפטיש יפוצץ סלע ומובן כפשוטו ומאיר על פנימיותו. ולהדורשים דבר חפץ יתן חן:

ולזאת אומר כי רוח ה' היה עם לבב המלך הקדוש. ושיכל את ידיו לברך את בני ישראל. ומחשבתו הי' ליסד את ברכתו על המשל היקר אשר מצאנו לחז"ל במס' תענית (דף ה') כי הוי מיפטר ר"נ מר' יצחק א"ל ליברכן מר. א"ל אמשול לך משל למה"ד לאדם שהיה הולך במדבר והי' רעב וצמא ויגע. מצא אילן שפירותיו מתוקנין וצלו נאה ואמת המים עובר תחתיו. אכל מפריו וישב בצלו ושתה מימיו. כשהלך אמר אילן אילן במה אברכך אם בפירות מתוקים וצלו נאה או באמת המים הרי כולן יש לך. יהי רצון שיהיו הנטיעות היוצאין ממך כמותך. אף אתה במה אברכך אם בבנים אם בעושר אם בתורה הרי כולן יש בך. יהי רצון שיהיו בניך הבאים ממך כמותך ע"כ. ומה נעמו דברים נעימים האלו. ומצאנו במדרש רבה אשר נשאו את המשל הזה על אאע"ה כי בירך ד' אותו בכל ולא הי' מוצא עוד במה לברכו בלתי לחת לו את יצחק בן כמותו. ולדעתי נראה ברור כי לזה נתכוון הפייטן בתפלת גשם ואמר:

זכור אב (ר"ל אברהם אבינו כמבואר שם בפשטות) נמשך אחריך כמים. ברכתו כעץ שתול על פלגי מים וכו'. וכוונתו לומר כמו העץ השתול על פלגי מים לא נמצא במה לברכו עוד בלתי לברכו עוד בלתי שיהי' נטיעותיו כמוהו. כן נתברך אאע"ה אשר לא הי' חסר לו מאומה רק שיהי' לו בן כדמותו בצלמו ויתן לו ד' את יצחק:

כן נראה לדעתי כוונה אמיתית בלשון הפייטן:

כדבר הזה התבונן גם דהע"ה שהיו בימיו כל ישראל שוכן לשבטיו בטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ולא נפקד מהם טובת הארץ מאומה. וגם היו דור דעה כמו שמצינו במדרש אגדה ששבחו לדורו של דהע"ה. וע"כ כאשר בא לברכן לא מצא עוד ממעון הברכות מה יבקש עליהם בלתי כדבר הזה אשר בניהם אשר יקומו אחריהם יהיו תפארת אבותם במעלה ובעושר. וכה יאירו דברי קדשו יוסף ד' עליכם (ר"ל יברך אתכם בברכה שלימה שתהי') עליכם ועל בניכם (היינו תוכן הברכה היא שיהיו בניכם מבורכים כמוכם הואיל כי) ברוכים אתם (מכבר) לד' עושה שמים וארץ (ובמה איפוא אבר ככם בלתי רק שיהיו הבנים אשר יולדו זרע ברך כמוכם) ככה ברך המלך את עם ישראל:

כזאת הי' רק בימי דוד ושלמה שהיתה כסא ממלכתם שלמה ובני ישראל יושבין על אדמתם בדד עין יעקב וד' בתוכם. ולא היה חסר מאומה אל הגוי כולו. וע"כ היה נחשב גם כל יחידי לאיש מצליח. ולא מצא לברכם בלתי בהצלחת הבנים שיהיו כמותם. אולם לא כן בימי ישעי' הנביא אשר החלה רוח הגלות לרחף על בני יעקב. ובימי הרעה כאלה אף גבר מצליח בימיו לא יוכל לאמר. האח עשרתי. כי יגע באנחתו על אמו כי זקנה. כי כן הוא משפט כל איש יהודי אשר אבן ישראל קבוע בלבבו להתאונן על מצב כל העם הנכאה בטרם ידרוש טובת עצמו. לכן אז בראות הנביא את עטרת ישראל כי נפול תפול. הנה ראה להקדים לברכה את החשוב קודם. ובירך את העם בביאת הגואל לבשר בשור הנחמה. ואחר אשר יתכונן הטוב המאושר ההוא ויהי' רב טוב לבית ישראל רק אז יתכן לברכן כאשר ברך אותם דהע"ה וכן הוא המשך דבריו. ובא לציון גואל. ולשבי פשע ביעקב נאם ד' (ר"ל אחר אשר תהי' הגאולה כוללת להחיות נפש העם) ואני זאת בריתי אותם אמר ד' (אז בהכרח אחרי שיהיו כולם מבורכים לא ישאר במה לברכם רק לכרות עמהם את הברית להבטיחם אשר) רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך. לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו' (ר"ל שיהיו כל הנולדים מכם כמוכם. כי זולת זה כלום חסר מבני המלך) וכן גם להפך בראותינו בחורי ישראל מצליחים בלימודם. זאת היא לאות הברית ההוא כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם זו לחמה של תורה. וקול מבשרת ציון מרחוק נשמע הנה אלקיך. ונזכה לשתי אלה הבטחות יחד אכי"ר כל זה דרשתי בבהמ"ד פה מינסק בבואי הלום בן שמונה עשר לחופה. ומחכמי העיר סבבוני בשקלא וטריא אבל הטרם נדע כי דרך הפלפול לחוד ודרך הפשט לחוד. אשרי האיש אשר השליטו אלקים לקיים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע:

סימן ב בעזה"י יום ד' ל"ד למב"י י"ט אייר. להגאון הגדול מו"ה עקיבא איגר (תקצ"א) לפ"ק. שלום מאת צעיר באישים. נבזה באנשים:

לחכם דרשים. ראש השלישים. בזקנים וישישים. הוא ניהו הרב הגאון האמיתי המובהק והמפורסם. עתיר פומבי. ועתיר נכסין. תורתו כמים לים מכסים. רב פעלים מקבצאל. אביהן של ישראל. זקן ויושב בישיבה. כרב הונא ורבי עקיבא. חריף ופלפלן כאביי ורבא. מדייק בשמעתתא כרחבא. חכמה יתירה מן שמיא לי' אתיהבא. מפיו חיין ינוקי וסבי. לאורו הולכין זעירי ורברבי. זבול החסידות ומעון הענוה. כבוד מרנא ורבנא עקיבא איגר נ"י במחסה שדי יתלונן. בעיר המעטירה פוזנן. האל ברחמיו עלי' יגונן. עדי אותנו יחונן. ונעלה ברינון. אל הר הלבנון. אמן:

לא ערב לבי לגשת ולילך. בחצר גינת ביתן המלך. ולבוא להשמיע דברי לפני אדוני מורי. לולא צדקתו הרהיבני כאשר ראו עיני על הש"ס הגהות נכבדות מלמדי דעת ומגלי חדות. ובשבילי התלמוד יופיע נהרה. אשר נתנו מידי שר התורה. ובעזרת הנותן דעה הי' לאל ידי למישקל ולמיטרי באתקפתא דמרי. אז אמרתי לא אהיה חובש בביתי. לא אכסה מה דלידי אתי. הלא זה הדבר אשר יחפוץ הנותן אמרי שפר. לעיני כל בספר. באם יוכל איש לישא וליתן באמריו לקיים או להפר. כזקן כנער לכל פתוח השער. ואף אנכי אלך אל מורי רועה ישראל. ואדבר בעדות נחליאל. ובפתחו אנקש. וזאת אבקש. יאזין נא אדוני. לדברי צעיר כמוני. וענותו תרבני. את כבודו להראני. ודעתו הרחבה להודיעני. ובעזר החונן לאיש בינה. אדבר נכונה. וזה יצא ראשונה: