זכר ישעיהו חלק ב צז

הא דכתיב בהו לא יאכלו וגו' הכוונה הוא שאינם צריכין לאכול בתרומה. דהואיל דאכילת תרומה מצוה ונקראת אפי' עבודה (כמבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב) הוי אמינא דגם החושב כהן מצווה באכילת תרומה לזה השמיענו הכתוב שאינם צריכין לאכול תרומה. דרק על הכהן גופי' חלה מצוה זו דאכילת תרומה. שהיא מתנת כהונה וכל זר אינו מחוייב בזה. ולכן תושב כהן ושכיר אשר באמת זר הוא. אינה מוטלת עליו מצות אכילת תרומה. והכי כוונת הכתוב לא יאכלו קודש. אבל באמת נימא דאם רוצים רשאין לאכול ואיסורא מנ"ל. כן יש להקשות לכאורה. ואולם באמת ניחא. דאי להכי גרידא אתי קרא ללמדינו דאין המצוה מוטלת רק על הכהן בעצמו. א"כ למה כתיב תרווייהו תושב ושכיר. לימא רק חדא וממילא נדע אידך הואיל דנאמר הטעם שאינו צריך כיון דמצוה זו שייכא רק בכהן גופא ומזה נדע פטורי לשניהם בין קנוי קנין עולם ובין קנוי קנין שנים [ודוחק לומר דה"א דרק קנוי ק"ש אינו מחוייב לאכול אבל ק"ע מחוייב. ז"א דמה"ת לחלק בכך סוף סוף איש זר הוא]. אלא מדכתבי' קרא לתרווייהו בעל כרחין כוונת הכתוב לאיסורא שאינם רשאין לאכול משום דכל זר לא יאכל קדש. ושפיר קיימו באיסור לאו. ומעתה מיושב היטב מה שהקשיתי מקודם למה צריכין תרי מיעוטי תושב ושכיר. לכתוב חדא ונילף חד מדחברי' וכמ"ש. זה לק"מ. דהא שפיר בעינן תרווייהו כי היכא דלא נפרש לא יאכל קודש אינו צריך לאכול וכמ"ש וא"ש:

ג והנה בסוף דברי הגמרא דאמרינן קיבל מסר והלך א"ב. פי' רש"י מסר. היינו מסר האב לשלוחי הבעל דמשום סמפון איכא ומשום שמא תשקה ליכא. דהא אינה עוד בבית אביה. והתוס' לעיל (דף מ"ח) פירשו איפכא. דמשום סמפון ליכא דודאי בדק אותה. ומשום שמא תשקה איכא דשמא תשקה לשלוחים עצמם. (קו' א"ז הפ"י) והקשה מרן אבי זקני בפני יהושע. דא"כ דחיישינן שמא תשקה להשלוחים עצמם. א"כ איך קאמר הש"ס דבהגיע זמן ולא נשאו, אוכלת בתרומה ולא חיישינן לשמא תשקה דהבעל דוכתא קא מייחד לה בבית אביה. ולסברת התוס' אכתי ניחוש דלמא ימסור אותה אח"כ אביה לשלוחי הבעל ואז תשקה להשלוחים עצמם:

(תירוץ) ונראה לענ"ד לתרץ דהנה התוס' במס' יבמות. גבי הא דיבמה שאכלה בחיי הבעל אוכלת גם בפני היבם אף קודם שכנסה. כתבו וז"ל. ואין להקשות לעולא דאמר טעמא משום שמא תשקה וכו' כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תאכל משום אותו חשש. דכיון דאין היבם חייב במזונותיה לא מיחד לה דוכתא. די"ל כיון דזכתה זכתה. אבל קשה א"כ מאי פריך בפ' אעפ"י אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה. לישני שאני לקיט שכבר אכל כל ימיו. וי"ל כיון שהגיע זמן ומיחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמי ללקיט כהן בבית ישראל עכ"ל:

והנה מה שחזרו אח"כ בסוף דבריהם מהך סברא דכיון שזכתה זכתה. וחלקו ואמרו טעם אחר דכיון שפעם אחד יחד לה דוכתא וכו' כל זה נראה דוחק עצום לכל מעיין. ע"כ נראה יותר דמה שתירצו מתחלה כיון דזכתה זכתה. יפה אמרו וסברא נכונה היא דאין מוציאין אותה מחזקתה מחמת חשש דשמא תשקה. וכה"ג איתא שם (ביבמות דף נ"ז) דאמרינן שכבר אכלה עיי"ש. אך מה שהקשו א"כ לישני הש"ס התם בכתובות דשאני לקיט כהן דכבר אכיל. י"ל בפשיטות דלק"מ דלא דמי. בשלמא כאן ביבמה אי נימא דאחר שמת בעלה אסורה בתרומה הרי אנו מוציאין ממנה זכותה לגמרי. והרי היא זכתה כבר בהיתר זה. ואיך עכשיו נפקיע ממנה זכותה מפני החשש דשמא תשקה. וע"כ שפיר מסתברא שאין בכח חששה זו לבטל זכותה שכבר זכתה. משא"כ גבי לקיט כהן בבית ישראל. אטו אנו מוציאין ממנו זכות אכילת תרומה. ומה בכך שנאסור אותו לאכול בבית ישראל משום שמא ישקה וכו'. הלא הוא בהתירא דידי' קאי וכשיצא ממפתן בית אדוניו יוכל לאכול עם כל אחיו הכהנים בקדשים. ואפשר לומר עוד דאף על אותו זמן שהוא בבית הישראל לא נוכל לומר שאנחנו גורעין כחו רק הוא בעצמו גרם לו זאת. והוי כמו איהו דאפסיד אנפשי'. אבל גבי אשת כהן שמת בעלה ונפלה קמי יבם. איך אנו יכולים לפוסלה בתרומה משום חשש דשמא תשקה וכו' דשפיר סברא אלימתא הוא הואיל שכבר זכתה. וכל זה נראה ברור:

והשתא ניחא קושיית אבי זקני הפני יהושע. דאף דמייחד לה דוכתא בבית אביה ניחוש לשמא תשקה אח"כ להשלוחים. זה לק"מ לפי סברת תוס' הנ"ל הואיל דכבר זכתה. דהא בהגיע זמן ותאכל בתרומה תהי' מעכשיו זוכה באכילת תרומה. ואז אף כשימסור אותה אביה לשלוחי הבעל אין לנו תו לאוסרה אז משום שמא תשקה להשלוחים. דהא כבר זכתה ואין בידינו להפקיע זכותה. ואין להתעקש ולהקשות סוף סוף האיך אנו מניחין אותה בתחלה לאכול כשהגיע זמן כדי שתהי' אח"כ נקראת שכבר זכתה ולא יהי' בידינו לגרוע זכותה. אדרבה נעשה איפכא. ר"ל כשיגיע הזמן לא נניח אותה להתחיל ולאכול תרומה. כי היכא שלא תהי' נקראת אח"כ שכבר זכתה ושפיר תהי' אסורה בתרומה כשימסרנה לשלוחין. וכ"ז רק כדי שלא יעלה עוד על לבינו החשש דשמא תשקה להשלוחין עצמן. כן יוכל המתעקש לשאול:

אבל בודאי פשיטא דאין סברא לומר הכי. דאין לנו לראות אחרית דבר מראשיתו ולאסור בהגיע זמן בלא שום טעם. רק כדי שלא תהי' נקראת שכבר זכתה בעת מסירתה לשלוחין. ובודאי אין לנו להסתכל בזה. ומיד כשהגיע זמן ומייחד לה דוכתא יש לנו להאכילה בתרומה. ואי משום דבעת מסירתה להשלוחין שוב ישוב חשש זה דשמא תשקה להם עצמם. ואז לא יהי' עוד בידינו לאוסרה. דכבר זכתה. הנה מפני זה אין לנו למנוע. דתאכל ותאכל וברשות תהי' אוכלת שכבר זכתה. ודומה לזה ממש מצינו בדיני שבת דמותר להפליג בספינה בתחלת השבוע ואף דאח"כ יוכל להיות שיצטרך לחלל שבת. מ"מ מותר לו לצאת דבהתירא קא עביד. וכשיארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש גם אז יהי' בהתירא עביד. ואין כאן חילול. ואף לדעת מהר"י בן לב שהביא המג"א דהיכא דברי לי' שיצטרך לחלל אח"כ את השבת אסור. היינו משום דחילול שבת ודאי שאני. אבל כשיש ספק בדבר אם יבא לידי חילול או לא אז מותר. הואיל דאף אם יבא האיסור לידו ישוב אז שוב להיות היתר מחמת הצלת נפש. וכן סבר הרמב"ן גבי מילה בשבת שאם נתפזרו הסממנים מקודם מ"מ מוהלין אותו לכתחלה דאח"כ שוב יהי' מותר משום פקוח נפש (עי' יו"ד סי' רס"ו ובש"ך סק"ו). עוד נראה סברא כעין זו בדברי הט"ז (סי' קי"ד) הנ"ל. שהזכרתי לענין מותר לנחור כדי שלא יתקלקלו העורות דמכל מקום מתחלה בהיתר הוא עושה ואח"כ לא יחשוב לו עון דשוב הוי נזדמנו לו. והביא ראיה לזה מפ' הי' קורא עיי"ש:

[ועי' סוכה דף כ"ח ע"ב טמאי מצוה היו ובפירש"י ועי' זבחים (דף ק' ע"א) עוד דומה כעין זה. ובמק"א הארכתי שם]. וה"נ בנ"ד דלעת עתה כשהגיע זמנה דוכתא מיחד לה ואין לנו למחות בידה מלאכול בתרומה שאין עכשיו שום טעם לאסור:

ואף שימסרנה אח"כ לשלוחין ויהי' קצת טעם שמא תשקה. הנה אז שוב תהי' נצלת בחזקתה שכבר זכתה. ולק"מ קושיית א"ז הפני יהושע. וזה נראה לענ"ד ברור עפ"י סברה נכונה:

כל זה העליתי על שלחן מלכים פלפלא רטיבתא להגדיל תורה ולהאדירה. ולמען כבוד כל הקהל הקודש הזה נכון לסיים בדברי אגדה במילי דנחמתא דבר קטן ונראה לפי הענין: