זכר ישעיהו חלק ב צו

רבית מת"ח חבירו. וכיון שאפשר לו לסחור זאת גם עם ישראל שוב הוי אצלו רבית כמו שאר מו"מ דמותר. אך י"ל דבאמת הש"ס נתכוון לסברא זו דמש"ה לא חייש בת"ח שמא ילמד ממעשיו לפי שיכול לסחור גם עם ישראל. וכמ"ש הט"ז בשאר מו"מ. ואין להאריך:

והנה לסברא הנ"ל מצינן למימר דהך גזירה ברבית כנעני לשמא ילמד ממעשיו הוא רק השתא אחרי שחכמים גזרו ואסרו ברבית ישראל אף על רבית דרבנן זולת רבית קצוצה. ונמצא שאינו יכול ליקח שום רבית מישראל אף רבית דרבנן. ולכן שפיר הי' להם טעם נכון למגזר רבית כנעני משום שמא ילמד ממעשיו. הואיל דאינו יכול ליקח רבית מישראל בשום פנים. וכל מסחר זה רק עם הכנעני ע"כ קרוב הדבר שילמד ממעשיו. וכסברת הט"ז ריש ה' רבית כנ"ל. ולפ"ז תו ליכא להקשות אם יש חשש שי"מ אמאי התירה התור בפירוש ומבואר שלא חששה לשימ"מ. דיש להשיב דכשאנו מעמידין הכל על דין תורה באמת לא הי' שייך כלל לחוש לזה שימ"מ הואיל דמן התורה מותר גם עם ישראל כל מיני רבית זולת ר"ק וע"כ אין למגזר רבית כנעני משום שימ"מ דאמאי גרע זה, משאר מו"מ. ולכן שפיר לא גזרה התורה רבית כנעני דאז לא הי' מקום כלל לגזרה זו. לפי שהיו כמה מיני רבית שנאסרו עכשיו מדרבנן והיו אז מותרין גם עם ישראל. והי' אז, דומה, רבית לשאר מו"מ. משא"כ השתא לדידן דאתינן להכי שנאסר בישראל גם אבק רבית שפיר איכא למגזר אצל כנעני לשמא ילמד ממעשיו ואעפ"י שכתוב היתר מפורש בתורה. מ"מ הי' כח ביד חכמים לעקור ולאסור הואיל שסבת איסור זה (היינו החשש לשמא ימ"מ) תלוי במלתא אחריתא שהוא ג"כ מדרבנן (היינו שאסרו בישראל אף אבק רבית) ולכן תו אין לשאול למה לא חששה התורה לזה. דיש להשיב לפי שאז עדיין לא נתחדש מילתא אחריתא ההיא. ולא קשה מידי על הך כלל גדול שהורה לנו מרן הט"ז. וכל זה לענ"ד ברור צלול עפ"י עומק העיון ובמקום אחר פלפלנו עוד בהאי ענינא. ובגמ' דזבחים (דף ל"ג) שיש משם קושי' על דבריו מענין תיכף לסמיכה שחיטה. ועוד זאת נוגע לכמה דינים חדשים שהוא באמת מקצוע גדול בש"ס:

(תי' לקושיות הנ"ל) ונשוב אל המקום אשר עמדנו בו בתחלה. והנה בסוגיא דילן הלא מבואר דקרא מפורש אשכחו ודרשו דארוסה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה והואיל שההיתר הוא מפורש בתורה איך יש כח ביד חכמים לאסור משום סמפון או שמא תשקה וכו'. וא"כ לכאורה יש מכאן סתירה לסברת הט"ז. אמנם באמת ניחא דהיכא דמצינו למיקם קרא המפורש על איזה פרט מיוחד שפיר יכולין לומר דשוב לא הוי ההיתר מפורש. שיש לדחות שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' רק באופן פלוני. וכמ"ש הט"ז שם לענין אסור לעשות סחורה וכו' עיי"ש. ולפ"ז א"ש גם כאן, דאיכא למדחי דהך היתר דמפורש בתורה דארוסת ישראל אוכלת בתרומה זאת איירי רק בהגיע זמן ולא נשאו אבל קודם לכן אסורה. וע"כ שפיר יכלו חכמים לגזור בארוסה קודם שהגיע הזמן:

והשתא מיושב היטב מה שהקשינו למה לן החיפוש מקרא על השיעור די"ב חודש. דלמא באמת שיעור זה מדרבנן הוא. ולפי מה שהצענו א"ש. דע"כ הוכיח הש"ס דהך שיעורא דוקא מדאורייתא הוא. דאי' אינו רק מדרבנן אבל מן התורה אין שם שום סברא לחלק בין הגיעו יב"ח או לא. א"כ שוב הדק"ל האיך יש כח ביד חכמים לאסור כלל ארוסה בתרומה. והלא ההיתר מפורש בתורה. וליכא לך עכשיו לתרוצי דמוקמית לקרא על הגיע זמן ולא נשאו. ז"א דהא אמרת דמדאורייתא אין זכר למו לשיעור זה ולא מעלה ולא מוריד. ואין נ"מ מיני' כלום. אע"כ דשיעור זה של י"ב חודש מן התורה הוא. ע"כ שפיר קבעו הש"ס מאיזה קרא למידין הכי. וא"ש קושיא א':

ובהכי ניחא נמי ליישב קושיא שניה אמאי לא קאמר הש"ס גם על השיעור של ולאלמנה ל' יום מנא לן הא מן התורה. זה לק"מ. דבאמת גם על השיעור של יב"ח לא ראו לשאול מנה"מ. וכל מה שהכריחם לזה לומר דמן התורה הוא רק משום דאל"כ במאי מוקמית לקרא דמפורש ההיתר בארוסה וכמ"ש. וא"כ הנה דאחר שכבר אשכח קרא להך שיעורא דיב"ח אצל בתולה ואפשר למוקים ההיתר בארוסה כגון בהגיע זמן דבתולה. הנה אין לנו עוד צורך לומר דגם הך שיעורא דאלמנה הוא ג"כ מדאורייתא. ולכן שפיר לא בעי הש"ס מנה"מ דלאלמנה למ"ד יום. וא"ש קושיא שניה:

(קושיא) ב והנה על טעמי' דעולא משום שמא תשקה לאחיה מקשה הש"ס א"כ לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל. ומשני השתא מדידהו קא אכלי וכו'. הדר מקשה מעבד כנעני משום סמפון. ומשני סמפון בעבדים ליכא וכו' נמצא גנב הגיעו. וקשיא לי לטעם זה דמש"ה אין חוששין בעבד כנעני לשמא ימצא גנב דהגיעו. וכולן כך הם. א"כ בעבד עברי אם נמצא גנב או קוביוסטוס בודאי לא אמרינן הגיעו והמקח טעות. דאין לך מום גדול מזה. ולפ"ז קשיא לן למה לי תרי קראי למעוטי תושב כהן ושכיר שלא לאכול בתרומה בין קנוי קנין עולם בין קנוי קנין שנים (עי' ר"פ הערל) והלא בחד סגי'. ואהייא דמוקמת לן נדע השני. אם נאמר דקרא איירי בקנוי קנין עולם. הלא נדע גם קנוי קנין שנים בק"ו דאסור בתרומה. ואי מוקמית לקרא בקנוי קנין שנים הנה אז בע"כ נאסר גם קנוי קנין עולם מחמת חשש סמפון פן ימצא גנב ויהי' המקח טעות וחוזר דבעבד עברי לא שייך לומר הגיעו וכמ"ש. ובשלמא הא לא מצינו להקשות לא לכתוב כלל. וממילא נדע לאסור תושב ושכיר פן ימצא בם סמפון. זה אינו. דאלו לא היה לנו מיעוט אף על קנוי קנין שנים אז היינו חושבין דאף הקנוי לשעה מותר בתרומה. ולפיכך לא היינו חוששין כלל לסמפון דמה בכך אם ימצא סמפון ויתבטל המקח הא עכ"פ עד השתא מה דעבד עבד. ושפיר אכל דלכל הפחות לשעה נקנה. אבל הא קשיא אחרי שיהי' לנו מיעוט אחד עכ"פ אף שנעמידו על קנוי קנין שנים ממילא נדע גם קנוי קנין עולם דאסור בתרומה משום סמפון וכמ"ש. ומדהוצרכה התורה למיכתב תרי מיעוטי ע"כ לא חששה לסמפון. הרי דמוכח מפורש דלית לן למיחש להכי. וא"כ איך יש כח ביד חכמים למגזר בארוסה משום סמפון. וכבר אמרנו שאין כח להחזיק בחששה המפורש בתורה שאין חוששין לה וכסברת הט"ז:

ונראה לתרץ בדרך מושכל. דהנה אמרינן במס' זבחים (דף ס"ה ע"ב) אמר רשב"א שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ואע"ג דכתיב בקרא לא יבדיל. מאי לא יבדיל שאינו צריך להבדיל. וכתבו התוס' שם א"כ נפרש הכי כמה לאוין שבתורה. כגון לא תחסום לא תלבש שעטנז וכדומה. ותירצו דבשלמא התם לא שייך הך לאו בדרך אין צריך. דלמה לן קרא על זה. ומהיכי תיתי שיהא חייב לחסום או ללבוש עד דיצטרך קרא לפטרו מזה. אבל בחטאת העוף אי לאו קרא היינו אומרים דיבדיל כי היכא שיהי' לו דם. ושפיר אתי קרא לומר דאינו צריך. ודברים נכונים הם בביאור הגמרא שם עיי"ש. [ואמרתי עפ"ז בדרך צחות דמש"ה כתוב בקרא גבי כי, תהיין לאיש שתי נשים וגו'. לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. ולמה לא נאמר בקיצור לא יבכר את בן האהובה. דאלו נאמר הכי היינו מפרשים מאי לא יכיר אינו צריך להכיר. דה"א שהוא מחוייב להכיר את בן האהובה קמ"ל דא"צ. אבל לעולם הרשות בידו. לזה נאמר לא יוכל לבכר וגו' לומר לך שאינו רשאי להכיר]. ומעתה הנה יקשה הכא בנ"ד מנ"ל דתושב כהן ושכיר אסורין בתרומה. דלמא