זכר ישעיהו חלק ב צה

דחשיב כתנאי ע"מ שלא תשמיטנו וכו' אבל במתני' שנמצאו זוממין אח"כ הרי נתגלה שלא הלוה כלל לעשר שנים. ופשיטא שלא הי' כלל מחשבת תנאי. ומאין יבא עזרו מקודש שיוכל למצוא היתר לגבות אח"כ חובו וא"כ כולהו בעי שלומי. אלא ודאי דמתני' סבר דטעמא דמלוה לעשר שנים אינו משמט משום דלא קרינן בי' עכשיו לא יגוש. ונמצא דשפיר מייתי הש"ס להלישנא בתרא סיוע ממתני' דפסקה כוותי' וגם מטעמי' דוקא:

איברא דכד מעיינינן שפיר ליתא לעיקר האי קושיא כלל דבאמת מתני' תפסי' ללישנא איפכא היינו מעידין באיש פלוני שחייב לחברו אלף זוז ע"מ לשלם מכאן ועד למ"ד יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצא זוממין אומדין וכו'. נמצא שהם העידו לחובת הלוה. אבל האמת הוא שהי' ההלואה על עשר שנים. אך מ"מ יש לחזק קושייתי הנ"ל עפ"י מ"ש התוס' בסוגיא דתקנת אושא (בב"ק דף פ"ט רע"א) דיש לו לתנא לשנות ריבוי תשלומין גבי עדים זוממין כמו שיכול להרבות אצלם. וא"כ ה"נ כאן נימא אדרבה לינקיט התנא איפכא מעידין אנו בפלוני שחייב לחברו וכו' מכאן ועד עשר וכו' והוא אומר מכאן ועד למ"ד יום ונמצא שהם באים לחובת המלוה ואז בכה"ג הוא ריבוי תשלומין. דלא נימא בזה אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ויתנו ההבדל להמלוה רק כולהו בעי שלומי. דלפי עדותם לא הי' יכול לגבות אח"כ מקץ עשר שנים כלל וכלל. וכמ"ש דבכה"ג יפסיד המלוה הכל אף אם נימא בהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. וע"כ נתרץ בדרך שכתבתי ואין להאריך בכל זה הנאמר לחדד לב חרוצים:

והא מלתא לדרשה אתא בסוגיא דבת ישראל שנשאת לכהן:

א שנינו בפרק אעפ"י (דף נ"ז) נותנין לבתולה י"ב חודש ולאלמנה למ"ד יום. הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו' ודייקינן בגמרא מנא הני מילי (הך שיעורא די"ב חודש) אמר קרא ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים וגו'. ובתר הכי אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. והאי נמי קנין כספו. ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא תשקה בבית אביה לאחיה ולאחיותיה. ר' יהודא אומר משום סמפון. אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סמפון ומשני סמפון בעבדים ליכא וכו' נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי בינייהו א"ב קיבל מסר והלך. ע"כ תוכן דברי הש"ס הצריך לענינינו:

(קושיות) והנה יש לדקדק:

א) מאי האי דקא שאל הש"ס מנה"מ מקרא הך שיעורא דיב"ח מי זוטר לן הכרעת חכמי המשנה ונימא דהך שיעורא מסברא דידהו אמרו כמו שמצינו לרוב בכ"מ. וביותר בד"מ כגון סתם הלואה למ"ה יום. אלמנה ששהתה כ"ה שנה ושיעור אדרכתא ואכרזתא וכדומה הרבה אשר חכמים בעצמם הגבילו זמן. ומנ"ל הכא ששיעור זה מרומז בתורה עד שנשאל על מקום לימוד זה. ונתעורר בזה קצת השיטה מקובצת. ב) וביותר יפלא אמאי לא שאל הגמ' שוב גם על השיעור של ולאלמנה למ"ד יום. מנא ה"מ שיעור זה. ג) גם יקשה מאד במסקנת הש"ס דאמרינן דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר. וכהן כי יקנה נפש וגו'. ובספרי דריש זה מקרא. דכל טהור בביתך וגו' ומסתברא שזה הוא עיקר הדרש ומקור הדין. ובגמ' דילן לא אמרינן רק טעמא דמלתא כעין דדרשינן טעמא דקרא. ואמרינן מש"ה ארוסה אוכלת בתרומה הואיל דהוא כמו קנין כספו. ועכ"פ הרי בפירוש ריבתה תורה ארוסה לאכילת תרומה. ולא חששה לא לסמפון ולא לשמא תשקה. והאיך ומאיזה טעם מצאו להם חכמים כח לאסור ולגזור בשביל חששות אלו. וראיתי שהרגיש בזה מרן אבי זקני בעל פני יהושע. ובסמוך יבואר יותר בזה:

ואקדים עוד מאי דקשיא לי טובא. ד) הנה הטורי זהב ביו"ד (סי' קי"ז) אתא ואייתי כלל חדש בידי' שהעלה אחר חיפוש ובדיקה. הלא הוא. דבשום מקום אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור רק היכא שאין מפורש בתורה לא לאיסור ולא להיתר. וע"כ ממילא הי' מותר אז יש כח ביד חכמים לאסור. אבל היכא דמוכח מפורש בתורה ההיתר אז אינם יכולים לאסור. ועיי"ש באריכות. ולפי שהוא כלל גדול בתורה ע"כ מהנכון לברר בזה קצת:

והנה כדמות ראיה ראיתי לסברת הט"ז מהא דאמרינן בב"מ (דף פ"ח) חניות של בית הינו נחרבו ג' שנים קודם החורבן מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ודרשו תבואת זרעך ולא לקוח. ופי' רש"י מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה מה שאסרו חכמים מצאו לו היתר מן התורה. ולכאורה שפת יתר הוא אמנם באמת קשיא לי לרש"י. מה בכך שדרשו תבואת זרעך ולא לקוח. הא מ"מ מצוה לשמוע דברי חכמים. והם אמרו דמדרבנן מחוייב אף לקוח אע"ג דהתורה פטרתו. ואין לומר דלא רצו לקיים דברי חכמים. דא"כ מאי האי שביטלו דין זה ולא בטלו שארי גזירות חז"ל. ואם באמת בטלו לימא סתם לפי שלא רצו לקיים דברי חכמים. אע"כ דלא היו ממרים את פי החכמים בכל שארי דבריהם רק בדין הלז. והיינו משום שהחזיקו הך דרשה דזרעך ולא לקוח כאלו הוא כתוב מפורש לפטור. וע"כ הכריעו שאין כח ביד חכמים לחייב כגון זה וכסברת הט"ז. ולזה נתכוון רש"י באמרו. מאי שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מן התורה. ר"ל דמש"ה אין כח בידם לאסור [ואין להקשות א"כ היכא אליבא דאמת מחוייב לקות מדרבנן. די"ל דהך דרשה לא נחשב כ"כ מפורש]. וכמדומה שראיתי לאיזה מחבר ספרדי שהעיר בזה אבל לא באופן שביארתי:

(השגת התו"י ע' הט"ז) והנה החות יאיר יצא לערר על הכלל הלז שהניח הט"ז ליסוד מוסד והקשה עליו הרי רבית כנעני מפורש בתורה לנכרי תשיך ואעפ"כ באו חכמים ומצאו עילה לאסור משום שמא ילמד ממעשיו [ואף שאפשר לתרץ דהא משום כדי חייו מותר אף מדרבנן. וא"כ יש לאוקמי קרא בכה"ג. מ"מ קשה לפי הה"א של הגמ' (בב"מ דף ע' ע"ב) דמשמע דסבר דבכ"מ אסור). ועיי"ש בתשובת החו"י מ"ש בזה. ולענ"ד נראה לברר באופן נאה טוב טעם ודעת של סברת הט"ז. וממילא רווחא שמעתתא. והנה נראה ברור דהכי הוא טעמו ונימוקו. דכל תקנה או גזירה שהמציאו חז"ל על כרחן הי' להם איזה טעם או חשש שבשבילו הוכרחו לתקן מה שתקנו. ולכן היכא שהתורה התירה בפירוש הרי הוא כאלו נאמר בפירוש שאין לחוש לעולם לאותה חששה. ואיך איפוא יהי' יכולת ביד חכמים לומר שהם ביררו עפ"י דעתם יותר עמוק ממה שראתה התורה וחוששין לאותו חשש. זאת בודאי א"א לומר. והואיל דחשש אין כאן גם גזירה או תקנה אין כאן וכל זה ברור ומובן:

(תי' נחמד) ומעתה נחזה אנן הכא גבי רבית כנעני דשפיר יוכלו לגזור אף שמפורש ההיתר. דהנה הט"ז ביו"ד ריש ה' רבית הקשה אמאי רק ברבית גזרו חכמים משום שמא ילמד ממעשיו ולא בכל שארי מו"מ. ותירץ דבשלמא שאר מו"מ הוא יכול לישא וליתן גם עם הישראל כמו עם הכנעני ולמה יתלמד מן הכנעני יותר מן הישראל. משא"כ רבית דאנו יכול לישא וליתן רק עם הכנעני. ולכן רק בזה גזרו לשמא ילמד ממעשיו. וזהו סברא נכונה. וכן ראיתי בס' בשמים ראש (סי' רמ"ח) עיי"ש. איברא דלפ"ז קשה קצת למה אמרו בש"ס דת"ח מותר ברבית כנעני דלא שייך גבי' שמא ילמד ממעשיו. תיפוק לי' בלאו הכי הא ת"ח מותר ליקח