זכר ישעיהו חלק ב צד

ישמיטנו שביעית דתנאו קיים. וא"ש דסמך הרי"ף על הא דזה חשיב כמתנה דתנאו קיים. ואינו משמט:

והנה כל זה ניחא רק לדידן דעת הרי"ף אחרי שכבר ראינו הני תרי לישני. ע"כ שפיר לא שייך השתא למימר דגמר ונתן לשם מתנה. דהרי איכא מחלוקת בזה אי אמרינן הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש או לא. משא"כ על הלישנא קמא גופי' לק"מ אמאי סבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. הא הוי כמו תנאי דשלא תשמיטנו. דשפיר אמרינן ג"כ לאידך גיסא דדמי להא דאמר שמואל במקדש אחותו דגמר ונתן לשם מתנה. וה"נ אדם יודע שאין עשר שנים בלא שמיטה ואע"ג דהשתא ליכא לא יגוש הא סוף אתי לידי לא יגוש ומשמט. ולכן גמר ונתן לשם מתנה. מאי אית לך למימר הא יש מחלוקת בזה אי קרינן בי' לא יגוש או לא. וא"כ לא שייך דגמר ונתן לשם מתנה וכמו שכתבתי להרי"ף. זה אינו דהא הלישנא קמא הוא בעל המימרא גופי' דאמר משמי' דשמואל בהחלט ובלי פלוגתא. דשביעית משמט הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. ולא ידע מאומה מחילוק הלשונות. הלכך שפיר אמר דסבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. ואע"ג דסבר שמואל בתנאי שלא תשמיטנו שביעית דאינו משמט מ"מ לא הוי כתנאי דנוכל לומר איפכא כוונתו דגמר ונתן לשם מתנה:

זכינו לדין דשניהם כאחד טובים. הלישנא קמא אמר בשם שמואל דמלוה לעשר שנים משמט ולא הוי כתנאי שלא תשמיטנו. הואיל דאיכא למימר איפכא דנתן לשם מתנה. והרי"ף שפיר סבר דמלוה לעשר שנים דמי לתנאי ע"מ שלא תשמיטנו. דלדידן לא שייך למימר ג"כ איפכא דגמר ונתן לשם מתנה הואיל ויש פלוגתא לפנינו בין לישנא קמא ולישנא בתרא:

ב ואגב אזכיר מאי דאיתאמר לי בהך סוגיא קושי' חמורה הלא היא. דהמרדכי הקשה אמתני' דילן האיך שייך למימר אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהי' בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. והא זה הוי רבית ותי' דהכא איירי שאותן אלף זוז הם דמי שכירות דליכא בי' רבית. ודבריו דברי תימא הם. דהאיך נוכל לומר דאיירי מתני' כה"ג בדמי שכירות א"כ מאי מקשה הש"ס מזה אהא דאמר שמואל המלוה לעשר שנים שביעית משמט דלדידי' כולי בעי שלומי דהא משמט. והשתא אי איירי בדמי שכירות מאי קושיא הא פסקינן דשכירות אינו משמט:

ואמרתי לתרץ דלכאורה יקשה על דברי המרדכי מהכא. הרי בלא"ה היא גופא קשיא אמאי לא מוקי הש"ס באמת למתני' כה"ג כגון שהוא דמי שכירות דאינו משמט. אמנם באמת ליתא לכל זה. דטעמא דשכירות אינו משמט כתב הב"י (סי' ס"ז) הביאו הסמ"ע. הואיל דמדרך העולם הוא להניחו לזמן ארוך ולא לנגוש חוב זה לכן לא שייך בזה לא יגוש כשבאה שנת השמיטה בתוך כך ואינה משמטת. ומעתה הרי אנו רואין אשר זה הדין הוא רק לדידן דפסקינן המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו הואיל דהשתא ליכא לא יגוש. אבל ללישנא קמא דסבר דשביעית משמט אף בכי האי גוונא הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. א"כ ה נ דשכירות ג"כ משמט הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש ושפיר מקשה הש"ס עלי' לשיטתו ממתני'. וכן ללישנא בתרא שפיר קס"ד. להביא סיוע ממתני' דאי אמרת במלוה לעשר שנים משמט הואיל דאח"כ אתי לידי לא יגוש. א"כ גם בשכירות נצרך להיות הדין הכי. וא"כ כולהו בעי שלומי. ב שו נכבה (פלפול מחודד) ג והנה יש להקשות בענין קושיא חדתא לכאורה דקאמר הש"ס אלישנא בתרא דלא אמרינן אע"ג דסוף אתי לידי לא יגוש. הלכך המלוה לעשר שנים אינו משמט. תנ"ה מעידין אנו וכו' ואי אמרת שביעית משמט כולהו בעי שלומי אלא ודאי דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. ונמצא שלא רצו העדים להפסידו הכל. וקשיא לי מה הועלנו בזה דאין שביעית משמט במלוה לעשר שנים הא סוף סוף רצו העדים להפסיד הכל הואיל דהמלוה יודע האמת בעצמו שלא הלוהו רק לשלשים יום. וא"כ כשלא יפרע לו הלוה רק לעשר שנים הרי לא יוכל לקבל ממנו עפ"י הדין דיודע הוא שכבר כלתה זמן ההלואה באמת עוד לפני השמיטה ומ"ע הוא להשמיט ויעבור על לא תעשה כשיגוש. נמצא שהם רצו להפסידו הכל וכולהו בעי שלומי. והנה להרמב"ם דפסק במי שכפר בחברו ועמד בכפרנותו עד שעברה שמיטה ואח"כ הודה אין שביעית משמט. ניחא גם כאן. דשפיר יוכל המלוה לתבוע חובו מקץ עשר שנים אעפ"י שיודע בעצמו שכבר היה הזמן פרעון לפני שמיטה מ"מ כיון שהלוה כפר בו בזמן ההלואה אינו משמט. כי מה לי אם כפר בעיקר ההלואה או אם כפר בהזמן. והנה כל זה להרמב"ם אבל להראב"ד דסבר דבעינן דוקא שכפר ונשבע קודם שביעית אז אין שביעית משמט. והכי פסקינן. א"כ ה"נ בנ"ד אף דע"י כפירת הלוה עברה שנה השביעית מ"מ מן הדין משמט אחר שכבר עבר הזמ"פ והדק"ל כולהו בעי שלומי. דאעפ"י דהמלוה לעשר שנים אינו משמט מ"מ הא המלוה יודע האמת שלא הלוה כלל לעשר שנים. וא"כ שמיטה משמט ויהי' אסור לו לתבוע חובו אח"כ. והוי הנזק שלם:

אמנם לפ"מ שביארנו דבלא"ה מהצורך להעמיד המשנה דאיירי במעות שכירות מתורצת הקושיא הלז. דשפיר אף שיודע המלוה בעצמו שכבר הגיע הזמ"פ עוד לפני שביעית. אעפ"כ יוכל באמת עפ"י הדין לגבות חובו אח"כ דאין שביעית משמטתו מטעם שהוא שכירות וכמ"ש. אי נמי נוכל לומר בפשיטות דאף להראב"ד דבעי בכפרנות דוקא שנשבע ג"כ. מ"מ היכא שלא הי' ביכולת המלוה לתבעו קודם שמיטה מטעם שהכחיש הזמ"פ כמו בנ"ד אזי אין שמיטה משמט. דהאיך שייך לא יגוש בשנת השמיטה כשהלה מכחיש זמן הפרעון וטוען שעדיין הוא תוך זמנו. ולק"מ קושייתי:

ועכ"פ בין כך ובין כך. היינו בין אי נימא דמשום דאיירי בשכירות אינו משמט באמת. בין אי נימא הואיל דכפר בו ולא הי' לו לתבעו אינו משמט. הנה עיקר יסוד הדבר דאינו משמט הוא משום דלא שייך בי' לא יגוש השתא בשביעית ועפ"ז מתורץ מה שיש עוד לדקדק בגמרא. דלישנא בתרא קאמר המלוה לעשר שנים אינו משמט. אע"ג דסוף אתי לידי לא יגוש מ"מ השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש. ומייתי ראיה ממתני' אף אנן נמי תנינא אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ובין מכאן ועד עשר שנים. ואי אמר שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי. ויש לדקדק נהי נמי דשפיר מוכיח ממתני' עיקר הדין דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. אבל אכתי מנא לן דטעמא הוא משום דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש. דלמא לא בעינן כלל שיהי' לא יגוש עכשיו ובמלוה לעשר שנים היינו טעמא משום דחשיב כמו תנאי ע"מ שלא תשמיטני וכמ"ש. ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין שכירות וכפרנות דאינו משמט משום דלא קרינן השתא לא יגוש אבל אי לא בעינן השתא לא יגוש משמטי:

אבל לפי מה שביררנו א"ש דאי ה"ד דלא בעינן השתא לא יגוש. וטעמא דהמלוה לעשר שנים דאינו משמט הוא משום דחשיב כתנאי הנה שוב הדק"ל במתני' כולהו בעי שלומי. דאף דבכל מקום המלוה לעשר שנים אינו משמט מ"מ הכא הא המלוה גופי' יודע האמת שלא הלוה לעשר שנים וכלה הזמ"פ קודם שמיטה ומשמט ויהי' אסור לו לגבות חובו אח"כ:

ותו ליכא לתרץ כמ"ש דמ"מ יוכל לגבות אח"כ הואיל דכפר הזמ"פ ולא הי' יכול לנוגשו בשביעית. דזה אינו הואיל דהשתא קיימינן דלא בעי כלל שיהי' דוקא עכשיו שייך לא יגוש. ובשלמא היכא דבאמת הלוה לו לעשר שנים יש עכ"פ הטעם