זכר ישעיהו חלק ב קסג

אותה. דאחר הפדי' יכול להוציאה מידי טריפה ע"י שיחתוך למעלה ותתכשר בכך לאכילת אדם. משא"כ השתא כשלא יפדנה ותהי' נשארת בקדושתה לא יוכל לחתוך למעלה ולהוציאה מידי טריפה ולפדותה אח"כ. דהא אסור להטיל מום אף בבעלת מום. ולכן בהכרח יפדנה בעודה טריפה ואעפ"כ לא תהיה לאכילת כלבים. ויש לפלפל עוד (עפי"ז בתמורה ז') אך הודעתיך תוכן הקושיא והמותר להבא. אחיך הדבוק בך מרחוק כמקרוב ומברכך בכל עת:

ז"י הכהן. סימן נא בישע אלקים ו' מנ"א תר"י מינסק:

לכבוד מחו' אהובינו הרב המאוה"ג גאון צבי לתפארת. גפן אדרת. מלא צדק וענוה. ביראת שדי נשגבה. קש"ת מו"ה צה"ק נ"י:

אך הטרדה והיגיעה המה עצרוני עד כה לבלתי יכולת לשמוח בכתובים עם כתה"ר כו' וכהיום הזה יום הולדי בעשותי חשבון השנה ואת פריי אשר חנני ה' בעניי כו' אמרתי לרשום לו בצד זה על הגליון איזה הערות קטנות בד"ת מה שעלו במצודתי בימים האלה כו':

א ביצה (דף ד') אושפזיכנא דרב אדא בר אהבה הוה ליה ביצים גמורות וכו'. מאי דעתך למיטווינהו האידנא וליכול למחר וכו' אפי' ר"י לא אמר אלא לגומעה חי' אבל ביומי' אסור בטלטול כו'. וקשה לי דמשמע הא אלו היה מותר בטלטול הוי מצי למיטווינהו דליכול למחר ואמאי הא אסור משום האופה מיו"ט לחול או לשבת דאסור. ואי משום שהניח עירוב תבשילין זה לא מהני עפי"מ שכתב הר"ן דטעמא דע"ת מועיל אע"ג דהכנה דאורייתא מ"מ הרי יש עוד היתר דהואיל אי מקלעי לי' אורחין חזי לי' השתא (וסברא זו מבואר בגמ' כמ"ש המג"א) והאי טעמא דהואיל א שייכא בכאן בנ"ד דהא השתא ביומי' אסור משום ביצה שנולדה ביו"ט. ותירץ לי חד מן חבריא דהשתא אליבי' דר"י קיימינן דסבר דנולדה ביו"ט מותרת בשבת דלא סבר הכנה דרבה ולפ"ז לא צריכין שוב לטעמא דהואיל דוקא. וסברת הר"ן היא רק לדידן אי הכנה דאורייתא. ואין הס' צל"ח בידי לעיין אם עמד בזה:

ב ר"ן פ"ב דביצה גבי טבילת כלים ביו"ט חיישינן משום סחיטה כתב ודאמרינן בפ' כל כתבי קערות לאכול בהן שחרית מדיחן וכו' דבכלים דבני סחיטה לא שייך בהו הדחה אלא בכוס עכ"ל ודבריו אינם מובנים. ולענ"ד ברור דט"ס הוא וצ"ל אלא כבוס. ור"ל דבכלים בנידון דידן היינו בגדים דשייך בהן כיבוס וחוששין לסחיטה:

ג בכסף משנה ה' ציצית פ"ב דין ו' כתב לחד גיסא דבמטיל תכלת בבגד פשתן אין לו להוסיף איסור שעטנז לעשות גם הלבן של צמר כיון דאפשר לקיים שניהם בפשתן. יעו"ש דבריו באריכות. ודברי' תמוהים והם נגד הסברא הברורה דהא שוב התכלת נתקשר יחד עם הלבן ואם כן מה מועיל בכך שמטיל הלבן של פשתן ולא יהי' כלאים עם הבגד כולו. הרי שוב יהיה הלבן כלאים עם התכלת נמצא שלא ירויח בכך כלום אם יעשה הלבן בשל פשתן והפוכי מטרתא היא וצ"ע ובהאי עניינא יש לי עוד פלפולי דברים:

ד פסחים (דף כ"ט רע"א) תוס' ד"ה בדין הוא וכו' וקשה דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה וכו'. תירצתי בחידושי דאיכא נפקא מינה אי מותר להאכיל לקטן דאסור להאכיל לקטן נבילות וב"ד מצווין להפרישו. אבל אי חמץ של אחרים מותר ולא נאסר רק כשהוא קונה אותו אז אין זה אסור לגבי קטן גמור דלאו בר קנין הוא. ועוד תירצתי בפנים אחרים. ונ"ל עוד בדרך פלפול דהנ"מ אי מצי לבטל לכתחילה ברוב מצה אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה (ואיכא דסברי דאיסור זה מדאורייתא) מכל מקום בכה"ג מותר דעכשיו בשעה שמבטלו לאו שם איסור עליו כלל לפי שהוא של אחרים ועיקר האיסור מתחיל משעה שקונה אותו ואז כבר נתבטל ברוב. עוד מצינו למימר נפ"מ לענין אי בעי ליבון כלי שתשמישו ע"י האור ובלע חמץ של אחרים דהואיל שבשעת הבליעה הי' מותר הרי זה נקרא התירא בלע וסגי בהגעלה כדאי' בפ"ב דע"ז. אך לסברת הר"ן בפ"ב דפסחים דאפי' בליעת חמץ קודם פסח לא נקרא התירא בלע כיון דסוף סוף שם חמץ עליו ורק נותר נקרא היתרא בלע יעו"ש. לפ"ז גם חמץ של אחרים לא הי' נקרא היתרא בלע. ואין להאריך לחכם כמותו:

ה פסחים (דף ל"ט) והא חזרת תנן. פרש"י דאנן תנן רישא דכולהי חזרת וכ"כ הר"ן. והוא דחוק דמאי קושיא הוא מדנקט לחזרת ברישא ש"מ דמצוה מן המובחר הוא דילמא כולן שוין לטובה ורק משום דסוף סוף מוכרח להתחיל בדבר אחד ברישא. וכה"ג מצינו בחגיגה (י"ב רע"ב) גבי את השמים ואת הארץ עיי"ש פרש"י. ונהי דמצינו למידחק דמ"מ יש מזה משמעות מדנקטי' ברישא דזהו חביב למצוה יותר כדמצינו בכ"מ דהחשוב נקיט קודם (כגון מאי דדייקי חז"ל בתוספתא בכ"מ הקדים משה לאהרן וכו' ועיין תוס' ר"פ שני דייני גזירות דף ק"ה) אך מ"מ יהיה כאן העיקר חסר מן הספר דהל"ל להגמ' מפורש והא חזרת תנן ברישא. וע"כ נלענ"ד ברור בכוונת הש"ס דהוא נמשך אמתני' דפרק ערבי פסחים דהתם כשסידר התנא סדר הלילה נקיט בלישניה הביאו לפניו ירקות וחזרת וכו' מצה וחזרת וכו' ולא תנא סתם מצה ומרור כלישנא דקרא שמע מינה דמצוה בחזרת וכן היה מנהגן של ישראל בחזרת ושפיר דייק ליה מסתמא דהאי מתניתין כנ"ל ברור:

ו פרשה מסעי ואם בכלי ברזל הכהו וגו' דרשו חז"ל שבא ללמד לפי שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שיעור כדי להמית בו שנאמר בכלן אשר ימות בה כדמתרגמינן וכו' חוץ מן הברזל שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהברזל ממית בכל שהוא אפילו מחט לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור ע"כ מלשון ספרי. ומי אשר יתבונן בזה יתפלא מה עמקו דברי חכמים וחידותם. כי כן אנו רואים כיום הזה בחכמת הטבע המעשיית. איך כח העלטקטריצעט הוא נמשך ע"י צינור של מתכת אפילו דק כמלא השערה וכשהוא מתרוקן כרגע דרך השביל הזה בשיעור רב אז הנוגע בחודה של מחט זו אפילו עוג מלך הבשן הוא נופל מת ברגע ההוא וביותר כאשר הנגיעה היא במקום שמוחו של תינוק רופס אז ניצוץ חזק זה הוא ממית פתאום אף מילידי הענק והענין נפלא:

ז מסכת (מכות דף ט"ז) אונס שגירש וכו' ביטלו ולא ביטלו האיך משכחת לה אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' וכו' וקא טרח הש"ס למצוא גווני שיהי' בזה ביטלו ולא ביטלו וכבר פלפלתי בהאי סוגיא בכמה גווני. ומאי דקשיא לי עכשיו הוא דהא מצינו למוקים לה כגון שהיא הרגה נפש בשוגג ונתחייבה גלות (דאחד האיש ואחד האשה בחיוב גלות) וגלתה לעיר מקלט ויצאה בזדון דבכה"ג אין לה דמים ואתא איהו וקטלה דמשום שפיכת דמים פטור לגמרי אבל שפיר מילקי משום דביטל להמ"ע ולו תהיה לאשה. וזו היא קושיא אלימתא לענ"ד. ומצינו לתרץ כיון דסוף סוף בשעה שהרג אותה היה לה בודאי רשות לעמוד נגדו ולהרוג אותו ולהציל את עצמה מידו. לכן זה גופיה פוטר אותו ממלקות כיון