זכר ישעיהו חלק ב קסב

דברי התורה. אכן לפי"ז יהי' הדין כן בכל הקנינים שנעשו באיסור ואינו כן בחו"מ שם. ויש לחלק בין האי דתמורה וסברת הרמב"ם גבי כופין אותו וכו' ובין מקח, הנעשה באיסור. ואין להאריך כעת. כלתה היריעה ואכלה. דברי ידידו זכריה ישעיה בן אמצי"ה מלבוב. סימן נ ב"ה י"ט שבט תרי"ב מינסק. אחי מחמדי אהובי. היושב בחדרי לבבי. גפן שורק לשמח אלקים ואנשים. זך השכל בתורה נשגבה. דגול מרבבה. כמוה' פייבוש לעב ש"נ:

ביד חזקה הרימותי הפעם למענך שעה קלה לכתוב אליך דברים מעטים האל האהובים לך ואחדל מעשות כפעם בפעם לשוטט הנה והנה בשדה הרעיונות וללקט מאשר אמצא ואשביעך. כי אירא פן עד כה וכה יבואו אנשים או עסקים ויגרשוני. לכן סבותי את לבי מהר אל שדה רחב ששם אתהלך יום יום והוא בכרמי עין גדי בשדמת התורה וגפ"ת. ואודיעך מחמדי כי בששה לחודש זה הי' לשמחת לבבי יום הבאתי את בני בכורי זוסמאן לעב למספר בני ישראל כי עברו עליו שלש עשרה שנה ויט שכמו לסבול עול מצות ה'. קראתי למאהבי כל חכמי העיר ושמחנו בסעודת מצוה כדת. ונוסף על המגדנות נתתי ביד בני לערוך פרפראות אלה לפני היושבים הנכבדים. ושמע נא בקוצר מלין:

בפ"ק דערכין הכל חייבין בציצית כו' כהנים איצטריכא לי' כו' הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי. עוד תניא הכל חייבין בתפילין כו' כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל, וכתיב וקשרתם כו' והיו לטוטפות כל דאיתי' במצוה דיד איתא במצוה דראש והני כהני הואיל וליתנהו במצוה דיד כו' קמ"ל דלא מעכבי עיי"ש. והנה בענין כלאים בבגדי כהונה ידוע שיטות הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סבר שלא הותרו רק בעידן עבודה והראב"ד סבר אף שלא בעידן עבודה. והגאון השאגת ארי' האריך למעניתו. ובחידושי דברתי ג"כ בזה דברים נחמדים. והנה להראב"ד לא יתיישב על נכון לשון הש"ס דקאמר להדיא שלא בעידן עבודה לא אישתרי. והר"ת בתוס' מנחות מחזיק ג"כ בדעת הראב"ד ומפרש להך שלא בעידן עבודה היינו בגדים אחרים שאינם בגדי כהונה. וזהו דחוק מאוד. ועוד יש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר קמ"ל נהי כו' שלא בעידן עבודה לא אישתרי משמע מבואר דהך דינא גופא קמ"ל דבלא עידן עבודה לא אשתרי. דאי מחזיק זאת לפשיטות גמור הכי הל"ל שלא בעידן עבודה מי אישתרי בתמיה. ואמנם נלע"ד לבאר ביאור הענין עפ"י סברא הישרה והיא דעת המכריע ממוצעת בין שתי השיטות ואפשר דכוונת הרמב"ם והראב"ד הכי ולא פליגי. וכך הוא הצעת הדברים. דכהנים אשתרו בכלאים דבגדי כהונה ואף שלא בשעת עבודה ואמנם היינו רק כשהם ראוים לעבודה דלא נתנה תורה למלאכי השרת והואיל שהיכולת בידו בכל שעה לעשות עבודה רשאי הוא לילך בבגדיו. אבל כשיש עליו איזה מונע שאינו כשר לעבודה הנה תיכף באותה שעה מחויב לפשוט בגדי כהונה דכלאים. כך הוא דינו אליבא דמסקנא. ועתה יתפרשו היטב דברי הש"ס כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו וכו' כלומר כשהכהן לבוש בבגדי כהונה ולובש גם בגד בן ארבע כנפות האיך אנו יכולין להטיל עליו חיוב הטלת ציצית הא באותה שעה הוא לבוש האבנט דכלאים והואיל ואשתרי בלבישה דכלאים ליתא גבי' גדילים תעשה לך. קמ"ל שלא בעידן עבודה לא אישתרי כלומר כשהוא אינו ראוי לעבודה באותה שעה מחויב לפשוט האבנט דכלאים והאי כיון שלובש בגד של ארבע כנפות נוסף על הארבעה בגדים הרי הוא שוב מיותר בגדים ומחמת זה אינו ראוי לעבודה ושוב חוזר עליו איסור כלאים ונאסר בהאבנט. ונמצא לפ"ז לא משכחת כלל הני תרתי בחדא מחתא כלומר חיוב ציצית והיתר הכלאים יחדו דבהבגדי כהונה עצמם ליכא כלל בגד בן ד' כנפות (וכמדומני שהפרי מגדים בחיבורו העיר לענין המעיל של הכה"ג אם יש לו חיוב ציצית שהוא בן ד' כנפות להרמב"ם. אך לענ"ד בלא"ה הבגדי כהונה עצמם פטורין משום דלא נקרא כסותך שהם של הקדש ודמיא לטלית שאולה. ואין להאריך). ואם הוסיף בגד של ד' כנפות הרי הוא מיותר בגדים ושוב אינו ראוי לעבודה ואסור בכלאים דבגדי כהונה:

ועפ"י ביאור הנ"ל יש להמציא דבר נחמד בביאור המשנה פ"ב דמכות יש חורש תלם אחד וחייב ח' לאווין החורש בשור וחמור כו' כהן ונזיר בבית הטומאה חנני' ב"ח אומר אף הלובש כלאים אמרו לו אינו מן השם א"ל אף נזיר אינו מן השם. ויש להבין באמת מה ענין כלאים לכאן להחרישה הא יש להוסיף עוד לאווין הרבה כאלה וכמה איסורי אכילה שעבר בשעת מעשה. וגם י"ל מה שהשיב אף נזיר אינו מן השם ולמה לא אמר אף כהן ונזיר לא מן השם. ורש"י דקדק בזה וניחא לי' דחדא מינייהו נקט. ואמנם לפי ההצעה הנ"ל אתיא מתניתין כי כשורא לצלמא וה"ק אף הלובש כלאים כלומר כיון דבכהן איירי והוא בבית הטומאה הנה שפיר כלאים של האבנט כשהוא בשעת מעשה לבוש בבגדי כהונה ונטמא הרי באותה שעה ע"י טומאתו מחוייב גם באיסור כלאים של האבנט כיון דאינו ראוי לעבודה. נמצא שפיר דאיסור הכלאים חל ע"י טומאתו. ולכן הזכיר בתשובתו אף הנזיר ולא הזכיר אף הכהן כיון דאיסור הכלאים משכחת רק ע"י הכהונה:

והנה בברייתא שניה דהכל חייבין בתפילין אמרינן כהנים איצטריך סד"א וכו' בזה יש לדקדק בממנ"פ במאי איירי אי, בשעת עבודה וקמ"ל דחייבין בתפילין של ראש עכ"פ. הא קיי"ל בזבחים דכהנים בעבודתן פטורין מן התפילין דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואם נימא דאיירי שלא בעידן עבודה, הרי אז מחוייבים גם בתפילין של יד דמאי איכפת לן שחוצץ. והגאון בשאגת ארי' הרגיש בזה ונדחק. ולדברינו שפיר נימא דלעולם איירי שלא בשעת עבודה ואפ"ה אסירי בשל יד דאז תו יהיו אסורין לילך בבגדי כהונה משום כלאים הואיל דאינו ראוי לעבודה משום חציצה של התפלה של יד. וכי תימא אין ה"נ יפשטו הבגדים ויניחו התפלה של יד. הנה בהא מצינו למימר דאין דוחין מצוה מפני מצוה ולבישת בגדי כהונה היא ג"כ מצוה כמו שהביאו בשם הספרי. ועוד מצינו למימר מחמת טעם אחר כיון דקיי"ל דכהן אסור לצאת מן המקדש בשעה שכהנים עוסקין בעבודה עיין ה' ביאת מקדש פ"ב הלכה ה') ופשיטא דכמו כן אסורין אז להפשיט בגדיהם דנחשב כאלו יצאו דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וחשיבי לזרים. ויש להאריך:

ב עיין מס' בכורות (דף ט"ו) אם כן (דטעמא דמתני' משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים) ליתני אם נעשו טריפה יקברו וכו' עיי"ש. והקשיתי בזה קושיא חדתא לשיטת הפוסקים בה' טריפות גבי צומת הגידין אף אחר שנטרפה בכך אם חותך למעלה נתכשרה בהכי. וכך היא דעת, הרמב"ם א"כ לימא הגמרא דמשו"ה לא תני במתניתין אם נטרפו יקברו לפי דלא פסיקא מילתא דמשכחת טריפה דמצי לפדותה אף למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. כגון שנטרפה בכה"ג בצומת הגידין דשפיר פודה