זכר ישעיהו חלק ב קסא

גוף המעשר או למכור קודם הפרשה ולא נבעי מעשר. ובדרך פלפול הישן שנושן יש להוכיח דע"כ הא בהא תליא אם אסור למכור קודם הפרשה בודאי מותר ליתן במתנה המעשר. ואם אסור ליתן במתנה ע"כ מותר למכור קודם הפרשה. אך אין רצוני להעלות פה על המכתב שלבו ולבו יודעין כו'. ובל"ז יש להיתומים נפ"מ גיזות וולדות שיוציאו מהמעשר עד שיגדלו משא"כ אם האפטרופס יעשר יתחייבו לשוחטו באותה שנה. ואין לומר דאפטרופוס אינו רשאי לעשר הבהמות יותר מהצורך מטעם דהא צריך להקריבו באותה שנה ואי' (במנחות צ"ג) דאין סומכין ע"י שליח ה"נ אין האפטרופס סומך בקרבן היתומים נמצא שמבטל בחנם מ"ע דסמיכה דכשיגדלו היתומים יוכלו לסמוך. דז"א דהא במעשר לא בעי סמיכה כלל כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' מעשה הקרבנות:

והנה בעיקר הדין במכירת בהמות קודם המעשר נפל בלבי ספק עצום בסתירת הסוגיות. וזה כי מלשון הרמב"ם שהביא מר שכתב עד שיעשר נראה דאחר המכירה או האכילה צריך להפריש עלי' מהנשאר וכמ"ש מעכ"ת. וכן מוכח דאל"כ בטלת מ"ע דמעשר בהמה דהא השלשה גרנות רק מדרבנן הם כמפורש ברש"י (בכורות נ"ח) וברמב"ם. ומדאורייתא אינו צריך להפריש לעולם רק הולך ואוכל ומוכר. ואם תאמר שאח"כ ג"כ א"צ להפריש האי מ"ע האיך משכחת לה. ואם נשוב ונאמר דצריך להפריש אחר האכילה והמכירה פליאה בעיני היכא מהני המעשר אהא שאכל ואיננו הא בעינן שיהי' כל הצאן עוברין ותחת שבטו או לכל הפחות מנין בעי ויאמר א' ב' ג' וכו' ואם הפריש בלא מנין לא הוי מעשר (רמב"ם רפ"ז מבכורות) והאי כיון שנאכל האיך יוכל להיות בכלל המנויין. וגם במכר האיך הוא מפריש עליו הא לקוח הוא פטור ובמעשר דגן שאני דלקות חייב מדרבנן לכן חייבוהו לעשר עליו במכר כשידע שלא נאכל עדיין. ועוד עיקר לקוח האיך משכחת לה דפטור הא המוכר צריך להפריש ופשיטא שאין מעשרין ב' פעמים. ואי בשלקח מנכרי הא איתא האי דינא גם בשני אחין יורשין שפטורין כשחלקו מטעם דשמא כלקוחות הן ולקוח פטור ואמאי יפרוש כל א' ממנ"פ אם לקוחין הן יפרוש אדחברי' ואם יורשין הן יפרוש אדידי'. וכן הדין בשותפים (דמוכח מרמב"ם פ"ו מבכורות ששניהם ישראלים) אמאי פטורין כשנתחלקו. ואם בשאין לכל א' בהמות חוץ הירושה או השותפות שאין להם ממה למעשר לא שייך לשון פטורין דהא באמת הם מחויבין רק שאין להם. ועוד לדברי מר שכתב כשמכר ולא השאיר לעצמו לא מהני המכירה ה"נ לא מהני החלוקה. ואם נאמר דאין ה"נ דלא מהני אך מ"מ כל א' מחזיק בבהמות שלא נולדו ברשותו דפטור ג"כ מן המעשר דבמעשר דוקא נולד ברשותו בעינן (יעיין בכורות ריש דף נ"ו). ע"ז נשיב מה יענה במאי דפסקינן כשחזרו ונשתתפו באותן הבהמות פטורין (רמב"ם שם). ואמאי נימא שאותה חלוקה באמצע לא מהני כלל דהא באיסור נעשתה ויהי' כשותפין מאז. וגם לשון לקוח הנאמר בפוסקים משמע על הדבר הנקנה לא על הקונה שהוא הלוקח. ואם המוכר חייב להפריש על מה שמכר אין הלקוח פטור רק הלוקח. ובפרט שלא נמצא שום רמז בש"ס ומפרשים דבעי עישור אחר המכירה והאכילה. סוף דבר קשה מאד שיהיה אדם חייב להפריש על הנמכר:

והנה (בבכורות נ"ז) במשנה כתב רש"י וז"ל דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר עכ"ל. נראה מדבריו לדעתי הקלה נעה וחסירה שכך הוא דרך מצוה זו. כשיש לאחד טלאים נולדים איכא מ"ע להפריש מכל עשרה אחד. אבל אין זה ענין עם האכילה. ויש לפניו שני דרכים בעוד שהם אצלו או שיעשר ויאכל בהקדשו ואז יקיים מצוה בממונו או ימכור ויאכל בלא עישור. ולא יקיים מ"ע. אבל אין לו עבירה בביטולה דוגמת שאמרו חז"ל יהיו עניים בני ביתך. הכי נאמר כשאכל ולא נתן לעני שביטל מ"ע (והש"ס דמכות בענין קיימו ולא קיימו אינו נוגע לכאן דהתם הוא לענין לאו הניתק לעשה). וכן בנידון דידן. אמנם אטו בשופטני עסקינן שלא יעשה מצוה הבאה לו בחנם. הלא אין לו הפסד אם יעשר ויקיים המצוה (ויעיין תוי"ט רפ"ג דשקלים). ובזה מתבאר דברי הש"ס (דבכורות נ"ח) ניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממונו. ולכן אינו אוכל או מוכר קודם העישור עיי"ש. ולפירושו דבעי עישור אח"כ עדיין הוא עביד מצוה בממונו גם אם מכר דהרי הוא מפריש אח"כ אלא ודאי דהכי הוא כשאוכל בלא הפרשה פטור מכל וכל ויותר ניחא לי' לעשות מצוה בממונו ולא יאכל קידם הפרשה (ויעיי"ש במפרשים היטב כי פשט הגמרא צריך ביאור). אבל אם מחמת איזה נזק לא יוכל לקיים המצוה ולא ניחא לי' הדין עמו. כן מוכח שם מהמפרשים ויעיין תוי"ט שם בשקלים. והנה לא נעלמו ממני דברי הת"כ סוף פ' בחוקותי דאי' התם מנין שהוא בעמוד ועשר (פי' דבמקרא לא כתיב רק אם תעשר ולא עשר תעשר יעויי"ש בקרבן אהרן) ת"ל וכו' שהוא בעמוד ועשר. אכן שם הרצון כך הוא כיון שאין האכילה תליא בהעישור הרי דהעישור הוא מצוה מן הצד. ולכן היא מוטלת עליו בכל עת. אבל כשמבטלה באכילתו אין בזה אשמה והרשות בידו. וכדמוכח מלשון רש"י שהבאתי. ולכן לא נאמר עמוד והפרש בכל מתנות כהונה דהתם הוא תליא באכילה וכל זמן שאינו אוכל אינו צריך לעשר. והאכילה תליא בהפרשה ולא שייך עמוד והפרש משא"כ במ"ב עיקר המצוה הוא כשאינו אוכל. וכל זה יתבאר למעיין האמיתי מהש"ס ומפרשים דלכתחילה מותר למכור ולאכול בלא הפרשה והפרשה אח"כ מאן דכר שמי'. רק דמסתמא ניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממונו:

ועתה נפרש לשון הרמב"ם ונדקדק היטב בדבריו כי כן דרכו מעולם שלא יכתוב תוספות מלה אחת ק"ו כאן שכתב מאמר שלם דלפי מה שכיון מר בפירושו הוא מיותר דלמה הוסיף עד שיעשר ויהי' המעשר קודש ויאכל כהלכתו כמו שביארנו ע"כ. אכן באמת הכי כונתו שאותו שצריך לעשר יאמר הלא המעשר הוא קדש ובעי' שמירה וטהרה שיאכל בזמנו ובירושלים דוקא ואסור למוכרו עד שאעשה זאת לא ניחא לי בהאי מצוה מוטב לי שאמכור ואשחוט בלא עישור וזהו פירוש עד שיעשר. ואינו כמו עד שיעשר הראשון רק כמו שנמצא בכמה מקומות עד שאעשה דבר פלוני טוב לו לעשות כך. כגון עד שתתפלל שד"ת יכנסו בלבך הוי מתפלל וכו' וכאלה הרבה. ואזלי כהוגן דברי הרמב"ם שאותו דבעי עישור יבחר לו לאכול ולשחוט בלא עישור עד שיעשר ויהי' המעשר קדש ויאכל כהלכתו כמו שביארנו. ר"ל שביארנו עוד איזה איזה חומרות במעשר בהמה. ואם לא יעשר כלל יפטור מכל זה הרשות בידו ולא דבר רק בהוה דמסתמא לא יבטל אדם מישראל המצוה שבאה לידו על לא דבר. ויתיישב ג"כ לשון כל מה שירצה שהוא תלוי ברצונו. וא"כ היכא שיגיע לו היזק כשלא ימכור קודם העישור הרשות בידו. ולא נקבל עוד הדבר הזר מאד שאחר האכילה והמכירה יפריש עליהם. ומ"ש מר שאין המקח קיים במעשר בהמה כשלא השאיר לעצמו דביטל מ"ע. אף לדעתי עוד לא ביטל בהחלט מצוה זו שיכול לקנות בהמות מעוברות או טלאים בני ז' ימים ויעשר על מה שמכר. ואף במכר בשעה הסמוכה לר"ה של מעשר בהמה מ"מ הוא באפשרי שיארע לו ויתקן. ואם שאח"כ לא תקנם מ"מ בשעת המכירה לא נשלמה העבירה כיון שיש באפשרות לתקן ואיננה מבטלת המכירה:

ולא אדע מדוע מיאן כבודו בחילוקו של הסמ"ע שהבאתי בענין מקח הנעשה באיסור, הן אמת שדוגמת סברתו כתב הרמב"ם גבי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיי"ש סברא נפלאה. וכן נאמר גבי אין שליח לדבר עבירה שאין בכח המשלח למנות שליח מה שהוא נגד ד"ת ויעוין תמורה (דף כ"ה) דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אף מיד אמר לא הועיל בדבריו. וה"נ אין בכחו למכור נגד