זכר ישעיהו חלק ב קנט

אבידה יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו' תלמוד לומר וכו' ול"ל קרא ת"ל דשלוחו ש"א כמותו ואין האב עושה מעשה עמך. אך גם בזה יש לומר דבשעה שאמר לו אל תחזיר הי' כבר יאוש בעלים ואז אילו עביד איהו לא מחייב דלדידי' הוה כמגביה מציאה אחר יאוש בעלים ולכן לא מחייב ג"כ משום שלוחו שא"כ דמי איכא מידי כו'. אי נמי יש לומר דבכה"ג כשאמר לו אל תחזיר לא שייך שלוחו ש"א כמותו דלענין העד עשיי' לא מצינו ענין שליחות. וכעין שהביא הקצות החושן בשם הרא"ש לענין שמיעה דמידי דממילא הוא לא שייך בי' שלוחו ש"א כמותו. ואין להאריך בענינים אלו שהם מסתעפים לכמה הלכות בעת קצרה:

ועל דבר אשר דמית לבאר דברי הש"ס בפ' שלוח הקן דהא דאמר סד"א דגדול השלום וכו' והאי מצורע דאסור בת"ה בימי ספורו וכו'. וע"ז יקשה למ"ד דבימי חלוטו מותר בת"ה הרי אין כאן מפני השלום וא"כ למה לי קרא למעוטי ואמרת לתרץ דהאי מ"ד מוקי להך קרא דתשלח אפי' לדבר מצוה כגון בקיני יולדת. זה תוכן דבריך. הנה קסבור אתה דהיולדת אסורה לבעלה כל זמן שלא הביאה קנה וטעות הוא בידך דלבעלה בטבילה גרידא טהורה. ולא עוד אלא שאינה מביאה כפרתה עד אחר ימי טוהר ככתוב בתורה:

הנה מלאתי רצונך הטוב ודברי אלה המעטים יספיקו לתשובה על אגרתך. ויברכך האל הטוב כנפשך המלאה כשרון ודעת וכחפץ הדו"ש ומכיר ערכך הטוב:

זכריה ישעיה הכהן יאללעש מינסק תר"י. סימן מז (קידושין דף נ"ב) אמר רב ש"מ ממתני' ארבע ונקיט בידי' תלת ש"מ וכו'. ואידך מאי היא קידושין שאין מסורין לביאה. וניחשבה. משום דמספקא לי' אי כאביי אי כרבא עיי"ש. והענין מוקשה מאד. איך יתקבל על הדעת דרב מספקא לי' בדבר שנחלקו אביי ורבא ולא הי' יכול להכריע. ומה היו צדדי הספק אצלו. ונראה לבאר בדרך חידוד. להראות איך רב לשיטתי' מצא הספק הלזה שאינו מקבל הכרעה בעצמותו. לא מפני חסרון כח סברת המכריע. רק מפני תמונת ההיקש שהוא בנוי באופן כזה שאין באפשרי לגזור שום צד בהחלט וכמו שאבאר:

(דבר חריף) הנה לעיל בפלוגתא דאביי ורבא פריך הש"ס לרבא ממתני' דקתני המקדש אשה ובתה אינן מקודשות:

הא אחת מאשה ובתה מקודשת. ש"מ קשאמס"ל הוי קידושין. וקאמר לי' רבא וליטעמך אימא סיפא ומעשה בחמש נשים וכו' ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. אחיות הוא דאינן מקודשות נכריות מקודשות. היכא דמי אי לימא דאמר כולכם מקודשות לי אמאי הא קני את וחמור הוא ולא קנה. אלא לאו דאמר אחת מכם וקתני אין האחיות מקודשות. ש"מ קשאמס"ל לא הוי קידושין. לרבא קשיא רישא לאביי קשיא סיפא. ומעתה נחזי אנן איך הקושיא על אביי מסיפא מתורצת אליבא דרב. ובזה הי' תולה הכרעת רב. אם תשאר קושיא אלימתא אז הי' נוטה לדעת רבא להוכיח מסיפא דקדושי' שאמס"ל לא הוי קידושין. ואי לאו קושיא ההיא הי' מחזיק יותר בדעת אביי דהוי קידושין. ואולם צדדי ספק זה כך הוא. דהנה באמת לדידן יש לתרץ קושיית רבא לאביי מסיפא. דלעולם דאמר כולכם. ואי משום דהוי קני את וחמור. הואיל דאחיות לא קני. הלא בזה מצינו למימר עפ"י מה דאמרינן בפ"ק דמציעא (דף ט"ו) המקדש אחותו שמואל אמר מעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ומסקינן דלאו דוקא אחותו אלא אפילו אינש דעלמא כה"ג והכי פסקינן. ולפ"ז גם כאן במתני' נימא דאף השתי אחיות קנו חלקם בתורת מתנה. דאדם יודע שאין שתי אחיות מקודשות. והואיל דגם האחיות קנו שוב לא הוי קני את וחמור. ושפיר הנכריות מקודשות ולק"מ לאביי מסיפא ואתי שפיר מתני' כצורתה. וא"צ להסב פני הפשט החיצון ולומר דאמר אחת מכם. ובזה מיושב נמי מה שיש לדקדק על הרי"ף שהעתיק המשנה כמו שהיא ולא ביאר כאביי דאמר הראויה לביאה. ואע"ג דאנן קיי"ל כאביי. ולפי מ"ש לק"מ. הואיל דאנן סבירא לן ג"כ כשמואל במקדש אחותו. דהמעות מתנה. לכן שפיר מצינו למימר דאמר כולכם ואעפ"כ לא הוי קני את וחמור הואיל דגם האחיות קונין חלקם בתורת מתנה. ואמנם סתמא דתלמודא לא ניחא לתרץ הכי דאתי רק לשמואל דסבר מעות מתנה. והנה הך תירוצא אתי שפיר לשמואל. ואולם רב גופי' הרי הוא חולק התם על שמואל וסבר במקדש אחותו מעות פקדון. ולפ"ז שוב הוי קני את וחמור והדק"ל על אביי מסיפא. ולכן שוב יש להכריע כרבא דכדידי' משמע מתני':

ואמנם סבת ספקו של רב כך הוא. דהנה התוס' ב"ב (דף ע"ח ע"א) ד"ה אבל כתבו אעפ"י דרב פליג אדשמואל ואמר דמעות פקדון. היינו רק התם במקדש אחותו דאי מעות מתנה אז לא אהני מעשיו כלום. אבל היכא דאע"ג אי לשם מתנה יהיב מכל מקום אהנו מעשיו במקצת. כגון במכר את הצמד אז אפילו רב מודה דמעות מתנה עיי"ש. ולפי הקדמה זו שוב הענין כאן הוא חוזר חלילה. דשפיר יש לומר אף באמר כולכם הנכריות מקודשות. ואין לדחות דהוי קני את וחמור. זה אינו דהא גם האחיות קונות חלקם במתנה. ואע"ג דרב גופי' סבר במקדש אחותו מעות פקדון. מ"מ הא מודה הוא היכא דאהנו מעשיו במקצת. וגם כאן הא הועילו מעשיו לענין הנכריות דמקודשות. ולכן שפיר זכו גם האחיות בתורת מתנה. הא לך גוונא חדא דאף באמר כולכם הנכריות מקודשות. ואולם הלא ממש בדרך זה נוכל ג"כ לילך לאידך גיסא ויהי להפך. היינו דנימא דבאומר כולכם אין הנכריות מקודשות מטעם דקני את וחמור דהאחיות לא קנו חלקם אליבא דרב דסבר במקדש אחותו מעות פקדון. ואע"ג דמודה היכא דאהנו מעשיו במקצת דמעות מתנה מ"מ הא כאן לא אהנו מעשיו כלל. דהא האחיות אינן מקודשות נמצא דכך הוא הסגנון אי נימא דהנכריות מקודשות אז מן הדין הם מקודשות מחמת אותו דבר גופי'. דכיון שהם מקודשות אהנו מעשיו במקצת. ולפ"ז קנו גם האחיות ולא הוי קני את וחמור. ואי נימא דהנכריות אינן מקודשות. אז כמו כן הם בדין אינן מקודשות. משום דכיון דאינן מקודשות הרי לא אהנו מעשיו כלל. ולא קנו האחיות. והוי קני את וחמור. הרי כי קצר כח המכריע בכה"ג ושפיר נסתפק רב לשיטתי' אי כאביי ומוקי לסיפא באמר כולכם דלא הוי קני את וחמור. אי כרבא הואיל דסיפא ע"כ לאו באמר כולכם משום דהוי קני את וחמור:

איברא דבהא דמדמי הש"ס המשנה לקני את וחמור מצינו למימר שאין הכוונה מצד הנשים הקונות וכמ"ש רק כוונת הש"ס מצד המקדש לפי שאינו קונה לנשים כולם. ע"כ אפילו מקצת אינו קונה. ולפ"ז נסתרו הדברים שאמרתי. והנה ראיתי בחידושי הרשב"א ובתוס' רי"ד חבל נביאים מפלפלים בפשט הגמרא בזה. ושיטת הראב"ד אמנם מסכמת למה שכתבתי וידוע אשר שיטותיו המה מעולם הגבורים בש"ס. וכמו כן רבינו הרמב"ן אחריו עד שכמעט כולם הודו לזה: