זכר ישעיהו חלק ב קנח

הענין. כל מצות עשה שהזמן גורם החיוב לעשותה בהנך נשים פטורות. וכך דייק ומוכיח לישנא הזמן גרמא לאפוקי כל הך גונא היכא שחיוב המ"ע הוא ענין בפני עצמו ורק מפני דין מיוחד איקבע לה זמן ביום ולא בלילה כגון מילה ושחיטת קדשים וכדומה. אטו בכל כיוצא בהם הזמן הוא הגורם חיובן הרי מצותן הוא ענין בפני עצמו ולאו הזמן קא גרים להו. אלא שהוא מוגבל אצלן דוקא ביום. זאת היא הכונה האמיתית ויתבטלו עי"ז כמה קושיות בענין מ"ע שהז"ג. ופשיטא דגם שריפת קדשים לא מקרי מ"ע שהז"ג אע"ג דאין שורפין אלא ביום וכמו שמבואר והארכתי בזה בחידושי. ואף במה שמצאתי בטורי אבן שהאריך ג"כ בזה וקרובים דבריו לדברינו. אך הוא לא נחית לדייק דכך מוכיח לשון הזמן גרמא ולפי הצעה הברורה הלזו אין מקום לכל דבריו בישוב שינוי הטעמים שכתב רבינו:

ומה שהעיר בלשון הרמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש שכתב אבל לדורות אין הלוים נפסלין בשנים ולא במומין וכו' ומשמע דבמשכן היו נפסלין במומין ולא משמע הכי בסוגיא וכו'. הנה הגם דזהו קיים כו'. אבל כתבתי בדרך פלפול במ"א דבמשכן לא הי' כלל לוים בעלי מומין. דאמרינן דבמתן תורה כל בעלי מומין נתרפאו אלא בשעת העגל כל ישראל חזרו לכמו שהיו ומי שהיה בעל מום היה מראהו רע כבתחילה שנענשו מפני חטא העגל. ולפ"ז הרי שבט לוי לא עבדו העגל ודאי שהם נשארו בתומתן ומום אין בהם. ועוד הארכתי קצת בהא דארבעה חשובים כמתים ובר"ן שם. אלא דלפ"ז היכי עביד הגמ' ק"ו ומה לוים שאין המום פוסל בהם שנים פוסל בהם כהנים שהמום וכו' והלא בלוים לא משכחת פסול המומין והשנים בזמן אחד דבאהל מועד ובמדבר שהיו נפסלין בשנים לא היו בהם מומין ובבית עולמים דמשכחת בהו מומין שוב לא נפסלו בשנים. וע"כ נאמר כגון באותן לוים שנולדו במדבר אחר מתן תורה דבהנך שפיר הי' יכול ליפול מום. ולכאורה שוב יש להקשות הא אותם לוים שנולדו במדבר לא מלו וא"כ ערלים היו ולא יכלו לגשת לעבודת אהל מועד. (ויש לעיין בזה אם נפסל ערל דלוי אונן כשר). אך לפי מה שדרשו על ובריתך ינצורו דשבט לוי היו מלין במדבר אתי שפיר. ואין להאריך בפלפולים כאלה שהם יפים לפעמים רק בקישורי הדרוש להגדיל תורה ולהאדירה:

ומה שהקשה על מה שאמרו שנכשל דוד בדבר שתינוקת של בית רבן יודעין דכתיב ולבני קהת לא נתן כו' בכתף ישאו ואיהו אתיי' לארון בעגלתא. ובמאי טעה הא ברולין מיעט הגמ' שילה. הנה מה לו להיות מקשה באגדה יש לו לתמוה על מאי דפסק הרמב"ם הכי לדינא דכשמוליכין הארון ממקום למקום אין נושאין אותו בעגלה אלא בכתף שוה בכל הזמנים דמקרא מלא נאמר ולבני קהת כו' בכתף ישאו. והואיל שמבואר בכתוב הטעם כי עבודת הקדש עליהם ומפני הכבוד אין להוליכו על הבהמה (וכעין שאמרו בעצמות המת ובס"ת). לכן בודאי גם בבית עולמים הדין כך והא דממעט הגמ' בחולין דבבית עולמים אין הלוים נפסלין בשנים שלא נאמר רק לעבוד עבודת וגו' לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. ואף ע"ג דלמ"ש גם בבית עולמים עבודה בכתף היינו הולכת הארון זה לא נקרא עבודת משא כי הארון הוא מיעוט דמיעוט נגד כל משאות הקדש והך קרא דעבודת עבודה ועבודת משא הי' עוד קודם שהתנדבו הנשיאים העגלות ואז הי' כל המשכן עבודת משא בכתף ולכן נפסלו בשנים כי להולכת המשא היה נצרך בעלי כח. וכל זה פשוט ומבואר. כל זאת העליתי לפי שעה אשר מצאתי להעיר מה שנוגע לדבריו והאדון הטוב יברכהו בכל הטוב כיתרון הכשר נפשו היקרה וכחפץ הדוש"ת:

זכריה ישעיה הכהן יאללעש. סימן מו להרב ר' ברוך כהנא (בעהמח"ס מקור ברוך) קבלתי באהבה יקרת מכתבך. האומנם ערבים עלי דבריך כי אראה שקידתך לאסוף קנין משלחן גבוה. אולם אני לא אוכל למלאות שאלתך לדבר אליך ארוכות כאות נפשך. כי אפפוני עיונים שונים כמשפט כל איש אשר תיקר העת בעיניו. והפעם לא באתי להשיבך רק מפני הכבוד כי יקרת אצלי. אבל יהיו דברי מעטים ובפרט כי בהאי ענינא שהצעת לפני לא ימצאון בו פרפרת נאה לסלסל ולפלפל בחידודא וליבונא:

והנה זאת אשר הערת בס"פ א"מ בשם הגאון מוה' משה חפץ זצ"ל. בסוגיא דיכול אמר לו אביו הטמא וכו' דאפשר דאיירי בנזיר והוה עשה ול"ת דישנו בשאלה וכו'. כבר כתב בזה הגאון ר' עקיבא איגר בחידושיו שנדפסו סביב המשניות שם עיי"ש. ואמנם באמת הך סברא דהואיל דישנו בשאלה קיל מצינו רק התם בפ"ק דיבמות לענין מצורע וכבר כתב הרשב"א דהש"ס קאמר הכי רק דרך דחוי ולאו כללא הוא. ובמאי שנוגע לנידון דידן נ"ל דאף דנזיר ישנו בשאלה מ"מ לא מצינו כלל למימר דעשה דכבוד דוחה אותו. דהנה תוכן הך מילתא דמשום דישנו בשאלה קיל הוא לפי שתלוי ביכולת האדם לבטל האי עשה ול"ת לכן לא אילימי כולי האי. וכעין שאמרו הקדמונים טעמא דמילתא למה אין מברכין על מצות צדקה והענקה וכו' הואיל שהמקבל יכול לומר אי אפשי ותתבטל העשה ועיי"ש באו"ת. והנה התוס' בכתובות (דף מ') הקשו לסברת הש"ס התם דמש"ה גבי אונס שאינה ראוי' לקיימה לא אתי עשה ודחי ל"ת דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א"כ איך ה"א דעשה דכבוד דוחה לל"ת והא אי אמר האב לא בעינא מי איתא לעשה דכבוד ותירצו מ"מ כל עוד שאינו אומר לא בעינא איכא עשה דכבוד ע"ש. ולפ"ז פשיטא דהעשה דכבוד לא עדיפא עכ"פ מעשה שישנה בשאלה הואיל דגם העשה דכבוד יש ביכולת האב לבטלה וזה נכון:

ובדרך פלפול אמינא להוכיח דדוקא בנזיר איירי. דהנה החזקוני הקשה מילתא חדתא למה לן קרא שלא ישמע לאביו לעבור על דברי תורה הא קיי"ל היכא שאביו אינו עושה מעשה עמך אין הבן חייב בכבודו וא"כ כשהוא מצוה את הבן לעבור באיסורין הרי אין האב עושה מעשה עמך דשלוחו של אדם כמותו. ואי משום דאין שליח לד"ע הא אמרינן בפ"ק דב"מ דכשהשליח לאו בר חיובא הוא יש שליח לדבר עבירה והכא אין הבן בר חיובא דהא הוא מוכרח לעשות מפני צווי האב ובכה"ג יש שליח לד"ע וחשוב כאלו בעצמו עושה העבירה הרי דאינו עושה מעשה עמך ופשיטא דא"צ הבן לשמוע לו ולמה לן קרא ע"ז. והיא קושיא חדתא. ובחבורי ישבתי זאת בפנים שונים. ובמה שנוגע לנידון דידן הנה יש לתרץ דהא דאמרינן יכול אמר לו אביו הטמא וכו' לא איירי בכהן רק בנזיר ובכי האי גוונא שפיר לק"מ. דהנה אמרי' בכ"מ אף היכא דיש שליח לד"ע מ"מ מי איכא מידי דאלו עביד איהו פטור ואי עביד שליח מחייב. ולפ"ז ה"נ כאן כשהבן הוא נזיר והאב אינו נזיר וצוה את הבן להטמאות האיך שייך למימר שלוחו של אדם כמותו וחייב האב הא מי איכא מידי דאלו עביד איהו פטור דהא הוא אינו נזיר ואילו עביד שלוחו מחייב. והואיל דלא מוטל האיסור על האב ולא נקרא בכך אינו עושה מעשה עמך הוי אמינא שהבן מחוייב לציית לי' לזה שפיר איצטריך קרא:

אמנם כל זה ניחא רק אי איירי בנזיר אבל אי איירי בכהן שוב הדרא קושיא לדוכתא ל"ל קרא תיפוק לי' דשלוחו של אדם כמותו דחשבינן כאילו נטמא הוא דע"כ אם הבן הוא כהן אז גם האב הוא כהן ול"ל קרא למעוטי שלא ישמע לו ודו"ק. אמנם אכתי תקשה קושיית החזקוני גבי