זכר ישעיהו חלק ב קנז

דבריו קרובים לאמת בעיני וסבור הייתי כי די במה שכתבתי לו ע"כ קצרתי באיזה פרטים והנני מבארם עכשיו:

הנה לדעתו אשר עוף הוא בכלל בשר סתם למסקנת אביי יהיה לפ"ז פלוגתא רחוקה בגוף המציאות בין אביי ובין הקס"ד של הש"ס דהא מתחלה כשהקשה בגמ' מ"ש בשר עוף וכו' יש לכאורה לתמוה אמאי נקיט הש"ס דוקא בשר עוף ולא פריך טפי מן כבד דתנינן ברישא. דהרי כבד פשיטא דלכ"ע צריך המלחה כדקאמר אביי להדיא. וע"כ דמש"ה לא הקשה מכבד אדגים דיש לתרץ דכבד נכלל יותר במשמעות לשון בשר סתם מן בשר דגים הואיל דמ"מ הוא ממין בהמה משא"כ עוף. וחילוק זה בין כבד לעוף מוכרח בדעת הקס"ד דאל"כ יגדל התימא אמאי לא פריך טפי מכבד. וא"כ האיך נאמר דלאביי יהיה להפך דבשר עוף הוא בכלל סתם בשר לגמרי ובכבד צריך המלחה. ומה שמע"ל הסיר תמיהתי עליו האיך יפרנס תחלת דברי הש"ס דאמרינן הני תנאי כהני תנאי הנה מוטב היה לו לתקן זאת בדרך יותר נכון ולומר דמ"מ עכ"פ הת"ק ורשב"ג פליגי גם בכבד ובכבד בודאי צריך השליח לאימלוחי וע"כ פליגי בפלוגתא דת"ק ורע"ק דמתניתין ואמנם בכל היגיעה הזאת עדיין לא הועיל ליישב פסקו של הרמב"ם שכלל קרבים בהדי עוף וכמ"ש:

ומה שתמה מע"ל עלי הלא קרבים אינם ככבד וכמו שכתב בפרש"י הנה כל מעיין יראה ברור דהרמב"ם לא מפרש הכי ובאמרו וקרבים נתכוון לכל מה שפרט הת"ק קנה וכבד ולב דאל"כ יפלא עליו אמאי באמת שביק הני ולא מנאם כלל ונקט קרבים מה שלא נאמר בש"ס. ובאמת הדין עם הרמב"ם בזה דהכי נראה לפרש טפי בכוונת הש"ס דמסיים וכן היה רש"א קרבים לאו בשר היינו לענין נדרים שאינן בכלל בשר ואוכליהן לאו בר אינש וכו' לענין זביני (ונפ"מ לענין מו"מ וכמ"ש התוס' במס' מעילה) ודלא כפרש"י שנטה מן הכונה הפשוטה ולא ידעתי מי דחקו לכך לומר דקרבים מילתא אחריתא הוא. ואין להוכיח ממה שאמרה תורה לתת הקיבה לכהן והאיך מסתבר ליתן מאכל בלתי נאה לפני הכהן והלא בשאר מאכלי כהונה משלחן ה' דרשו למשחה כדרך שהמלכים אוכלים. ובפרט דעיקר דינא דלמשחה אמרו רק במתנות כמ"ש הכס"מ במקומו יעויי"ש ובמשנה למלך. דמזה אין ראי' דכלום ידעינן טעמי' דקרא וכבר דרשו שזהו שכר לפנחס הכהן אשר בא אל קבתה ואין להאריך. ואדרבה נ"ל לפרש דהא דמוסיפין בברייתא וכן הי' רשבג"א וכו' טעמא קיהיב אמאי מותר בקנה ובכבד וכו' הואיל דאוכליהן כבשר לענין זביני לאו בר אינש הוא וא"כ השולח שליח לקנות בשר סתם ורוצה לקנות קרבים בודאי שצריך השליח לאימלוחי דאל"כ לאו בר אינש הוא אם יקנם כבשר ואף אם יקנה בזול מ"מ צריך לאימלוחי הואיל דחזינא שאין זה כסתם בשר לאכילה והואיל דצריך המלכה הילכך מותר לענין נדרים לרשב"ג דסבר כת"ק דמתניתין. ובאמת תמיהני על פרש"י האיך כותב דלענין נדרים הוי קרבים כבשר הא עכ"פ בודאי השליח צריך לאימלוכי דאוכליהן כבשר לאו בר אינש. ואם עדיין יסתפק מע"ל בזה אם קרבים בכלל יראה מפורש כדברי אלה בתוספתא דנדרים פ"ג דשם אי' ברייתא זו בזה"ל:

הנודר מן הבשר וכו' אסור בראש וברגלים ובקנה ובקרבים ובעופות וכו' רשבג"א מותר בראש וברגלים ובקנה ובקרבים ובעופות וכן הי' רשבג"א קרבים לאו בשר וכו'. ודלא כמ"ש רש"י דהך וכן הי' רשבג"א שמעתתא אחריתא היא. ובלשון התוספתא נקט בקיצור וקרבים הכולל כבד ולב וכל ב"מ. תחת אשר בגמ' נקט רק פרטי כבד ולב. אמנם ידוע כי שלטו ידי זרים בפרש"י דמסכת נדרים ולאו שמא דמרי' עלה לכן אין מביאין ראי' מזה. והנכון כמ"ש דגם בקרבים פליגי ת"ק ורשב"ג והכי נראה דעת הרמב"ם ובודאי צריך המלכה על קרבים ואעפ"כ כלל הרמב"ם לקרבים בהדי עוף ואין להאריך עוד למבין כמוהו אשר יראה הדברים לאמיתתן:

ומה שהוסיף מע"ל לומר דבזה שנאמר דקרבים הם כבשר ממש מיושב תמיהת הב"י על הרמב"ם אמאי לא כתב דאין לוקין עליהן דודאי לוקין עליהם כסתם בשר. הנה אני אינני רואה בזה אף דמות תירץ כלל. דהב"י תמה רק אהא שסתם הרמב"ם וכתב דכל מידי דמימלח שליח אסור ולא ביאר לומר דמ"מ פטור ממלקות ולא הזכיר הב"י כלל להקשות על קרבים. ואף לדעת מע"ל דקרבים כבשר עדיין ישאר הקושיא על דגים באתרא דמימלח שכתב הרמב"ם סתם דאסור ולא כתב דמ"מ פטור ממלקות. והב"י כתב תמיה זו גם בכס"מ שם במקומו. ועיקר תמיהתו רק למה השמיט הרמב"ם דין זה. ומה זה הועיל מע"ל באמרו דקרבים בכלל בשר ממש ולקי עלי' הא עדיין יש דברים אחרים דאסורים רק משום דמימלח:

וקושיי' הב"י יקשה גם על הטור למה השמיט הא דפטור ממלקות ונפ"מ לדידן לענין פסול עדות דהיכא שיש חיוב מלקות מיפסל וכעין זה יש להקשות בכ"מ על הטור והפוסקים בתראי והדברים ארוכים:

ויהי שלום לו כנפשו היפה מאת הדו"ש זכריה ישעיה הכהן. סימן מה להרב ר' ברוך כהנא (בעהמ"ח ס' מקור ברוך) מכתבו הגיעני ולא הנחתיו מידי עד כי קראתיו תיכף עד תומו כי ערבים עלי דבריו כמו בע"פ כן בכתב. ובזאת ישמחו כל אוהבי תורה הנצנים יוצאים בכרם ה' ויעלו ויפרחו כברכת ה' עליהם. אכן מפני טרדות החודש השביעי המרובה במצות לא נתתי את לבי להשיבו על אתר והואיל דנדחה וכו'. והיום הגיעני ממנו פעם שנית ולאשר חביבה עלי אהבתו הנני למלאות חפצו הטוב להשיבו על דבריו הנחמדים:

תוכן דבריו ליישב למה גבי שמן שריפה יהיב הרמב"ם טעמא משום שנאמר עד בקר וכו' וגבי עצמות הפסח כתב הטעם שאין נשרפין ביו"ט דיו"ט עשה ול"ת. ואמר מע"ל לתרץ בשם הגאון מהר"מ חפץ זצ"ל ע"פ קושיי' התוס' בקידושין דמ"מ אפשר לשרוף ע"י אשה דלגבי דידה הוי שביתת יו"ט מ"ע שהז"ג ולכן גבי שמן שריפה הוכרח הרמב"ם לטעם משום שנאמר עד בקר משא"כ בנותר דפסח שפיר שייך הטעם דיו"ט עשה ול"ת ואי משום דלשרוף ע"י אשה הא שוב גם המ"ע דשריפת נותר הוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה ורק בנותר ופגול הדין הכי כדמשמע מהכ"מ אבל לא בשארי פסולי המוקדשין. זהו תוכן אריכות דבריו. ועדיין לא הונח לנו דאכתי יקשה נהי דטעמא דיו"ט עשה ול"ת וכו' לא שייך בשמן שריפה אכתי הרי הטעם מקרא דעד בקר וכו' שייך בודאי גם גבי נותר דבהכי איירי הקרא. והך מילתא דאין שורפין קדשים בלילה הוא רק בנותר ופגול. הכי הדברים נוטין בענין. וכבר הערתי בזה בסוגיא דמנחות (דף מ"ו ע"ב) גבי שתי הלחם הבאות בפ"ע דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וקאמר רב יוסף דלשריפה אתיין ומ"מ אין שורפין להו לאלתר לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. וכתבו ע"ז התוס' הוי מצי למיפרך למוצאי יו"ט לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתו. ולכאורה דבריהם תמוהים הא כשם שאין שורפין קדשים ביו"ט ה"נ אין שורפין בלילה וא"כ האיך מצי למיפרך לישרפינהו לאלתר מוצאי יו"ט הרי לילה הוא א"ו כיון דמנותר לא יליף ה"נ דלא שייך בהו האי דאין שורפין קדשים בלילה ויעויי"ש בסוגיא ואין להאריך:

ואמנם בעיקר הך קושית העולם שהביא אבי זקני מרן הפני יהושע ז"ל דגם שריפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג לפי שאין שורפין בלילה הא מילתא ודאי לא ברירא כלל ולא ירדו לעומק הסברא של מ"ע שהז"ג והכי הוא אמיתת