זכר ישעיהו חלק ב קנא

לעשות אותם ערי מקלט. ואיכא מילתא בטעמא דהא בכל הגולין לשם נאמר ישב בה עד מות הכהן הגדול ואמרינן דאסור לצאת משם אפי' לשום דבר מצוה ואפי' להציל כלל ישראל כיואב בן צרויה אסור לו לצאת וא"כ כשהיא מוקפת חומה מה נעשה כשאחד מהגולין יצטרע דאסור לו למצורע שיכנוס בערי מוקפות חומה ועובר בעשה ונמצא שיהי' חמור גמל לצאת אינו רשאי משום העשה דישב בה ולהיות שם אינו רשאי משום מ"ע דשילוח מצורע. לכן מן הטעם הזה אין יכולין לעשות ערי מקלט מעירות המוקפות חומה. וזהו לדעתי דין חדש וטעמו ונימוקו עמו ודוחק לומר דאין רואין נגעו כלל. וכי האי גוונא קשה לי בהא דפסק הרמב"ם אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת (ה' עכו"ם פ"ד ה"ד) והראב"ד לא ידע מקור לזה. ובס' תולדות אדם מביא בשם הגאון ר"ז שהראה מקורו בספרי. ואולם קדמו בזה הגאון ר' חיים יונה סוף ס' עלה דיונה (וכנראה שמשם לקח המאסף הנ"ל מדלא הרגיש שאין זאת בספרי שלנו רק בספרי זוטא המובא בילקוט). ואני שואל כענין למה לן לחפש אחר מיעוטא דקרא הא בלא"ה מסתברא הדין הכי דהרי בהגולין לערי מקלט כתיב ישב בה וכו' ואסור לו לצאת משם עד מות הכה"ג. ומעתה אם נימא דיכולין להיות נעשין עיר הנדחת הרי כל יושבי' אפי' הצדיקים נגרשים משם והיה העיר חרם. והאיך יכולין אנו לקיים זה עם זה:

סימן לח בכל דרכיך דעהו. ליל יום ג' פ' שמיני י"ט אדר שני תקצ"ב לבוב:

גבור כארי ורץ כצבי. במלחמתה של תורה כליש ולביא. ה"ה חרב החריף ובקי גמיר וסביר. לזרות ולהבר. עמית בתורה. דיין ומורה. כ"ש מוהר"ר יהודה ליב הירש נ"י פה העיר יע"א:

כעת כאשר שבתי מלמודי פניתי לראות בספרו אשר כבדני ועבידנא לחכם כמותו נייח נפשי' ורצונו של אדם זהו כבודו כי אך על זאת יתפלל כל חובר חיבור למצוא אנשים אשר יעיינו בדבריו כו'. והנה החלותי לעיין בענין אשר מעכ"ת דיבר עמי בהיותו אצלינו והתפאר בו. והוא מה שהקשה (בסי' ל"ז) על דברי הר"ן ריש פסחים דפריך היכא מהני ביטול בלב הא הוה דברים שבלב. והקשה מעלתו מה בכך שהם דברים שבלב נדמיי' להא דכריתות בשור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' דאמרי' מסתמא אפקרי' וה"נ נימא הכי. ותירץ מעכ"ת דלא דמי דהתם ההפקר הוא אחר שבאו העדים ונאסר בהנאה אבל הכא הביטול הוא קודם זמן איסורא ואף דעדיין מותר למוכרו ולא שייך לומר מסתמא אפקרי' עכת"ד מע"ל והאריך בזה. ואני אומר כי לבטל דבריו הללו סגי אפי' דברים שבלב כי כל איש מבין יראה דמעיקרא ליתא לקושיתו וגם תירוצו אינו. אמנם לבאר זאת אני צריך לחזור כונת הר"ן. דמקשה האיך מהני ביטול בלב הא הוי דברים שבלב. והשתא לא אסיק אדעתי' עדיין לחלק ולומר כיון דכאן אינו ברשותו. א"נ אף שידע מזה גם עתה מ"מ הוקשה לו הא התורה אוקמה ברשותו וליהוי ממש כנכסיו ולמה מהני הפקר כה"ג. ותירץ דמ"מ כיון דבאמת אינו ברשותו רק התורה אוקמה החמץ בע"כ ברשותו לענין לעבור עליו בב"י ולכן בגלוי דעת בעלמא הוא מסלק מה שהתורה העמידה ברשותו. זהו דברי הר"ן:

ומזה מבואר דהביטול מתחיל רק משעת איסורו דאז החמץ אינו ברשותו רק מצד מה שהתורה אוקמה ברשותו. אבל על קודם לכן לא מהני הביטול כיון שהוא שלו ממש ובעינן הפקר גמור. ואף תשב"ר יפרשו דברי הר"ן. כן וכן הצל"ח ריש פסחים הבין כן מהר"ן. והדעת נותנת כן דרק מזמן איסורו חל הביטול דאל"כ אם יבטל אדם חמצו שהוא עומד ברה"ר ולא קניא לי' חצירו. הכי נאמר כל הקודם בו זכה מטעם דכבר נתבטל והביטול הוא כהפקר הא ודאי ליתא (ויש לפלפל בדברי הרמ"א ה' פסח סי' תל"ד סעיף ב' מ"ש בשם מהרי"ו). אע"כ דאין הביטול מועיל רק להסיר מה שהתורה הזהירתו לעבור בב"י כאילו הוא ברשותו ובאמת אינו ברשותו והיינו רק מזמן איסורו ואילך. וזה יתבאר למעיין בפשיטות. ומעתה יראה כי אין בדבריו אפי' ריח קושיא דמה שהקשה מהך דכריתות אין תלונתו על הר"ן רק יקשה בעלמא ל"ל ביטול כלל הא מסתמא אפקיר להו כמו בכריתות. אך מאי אית לך למימר דהיינו הך מאי דקאמר הש"ס ב' דברים אינם ברשותו של אדם ועשתה התורה כאילו הן וכו' פי' אף דמחמת שהוא אסור בהנאה וקאי לשריפה (מעכ"ת פי' כך לעיל דברי הש"ס הללו משם עצמו ומדוע לא הביא שקדמו בזה אדמ"ו בס' י"י והמק"ח. וכן בשור הנסקל כיון דמצוה לסקלו אינו ברשותו) לא הוה ברשותו. מ"מ עשתה התורה כאלו הוא ברשותו ובעי ביטול. וע"ז שפיר מקשה הר"ן כיון דקא מצרכת ביטול הרי שאתה מחשיב החמץ כשלו וברשותו למה מהני ביטול בלב ומתרץ וכו'. וגם מה שתירץ מעכ"ת לחלק מהך דכריתות דהכא שאני כיין דהביטול הוא קודם זמן איסורו זה אינו דאפי' השתא לפי האמת אליבא תירוצו של הר"ן אין הביטול חל רק משעת איסורו כמ"ש. ובזה יפול כל בניינו. ומעכ"ת בעצמו אם לא יחוסו עיניו על פלפולו יודה בזה:

בהגהותיו להג"א פ"ב דברכות קמתמה מע"ל על מה שנרשם שם העתק מהתוס' מה שלא נמצא בתוס'. והנה לכאורה תמוה מ"ש בעל ההגהות דאמרינן לקמן יכול ישמיע קולו לאזניו. הא לפנינו ליתא רק יכול ישמיע קולו בתפלתו משמע אבל להשמיע לאזניו שפיר בי' וא"כ מאי האי שכתב אבל בתפלה הוה איפכא הא גם בתפלה בעינן השמעה לאזניו. אמנם באמת זהו פלוגתת הקדמונים. ועיין טוא"ח סי' ק"א שהביא גירסת התוספתא יכול ישמיע קולו לאזניו. ומזה נראה שמה שכתב בעל ההגהות העתק מהתוספות ר"ל מהתוספתא שכן הוא הגירסא שם. וכבר ידוע שהרבה מהקדמונים רגילין לקרות לתוספתא תוספות. ועיין ירושלמי ריש פ"ב דפאה וסוף פ"ק דחגיגה אין מורין הלכה לא מן וכו' ולא מן התוספות וזהו בודאי תוספתא כי איך שייך שהירושלמי מביא תוספות:

ומה שתירץ מע"ל קושיתי בסנהדרין (דף ס"ט) אין ענינו שייך כלל למה שהקשיתי. דקושיתי כך היא אהא דקאמר הש"ס מאי חייב עליה דקתני קרבן. פי' לעולם דלא אזלינן בתר רובא ואין נהרג על ידה אך לענין קרבן קתני וחייב עליה. והקשיתי מהא דאמרינן ביומא (דף פ') דליכא קרבן רק בשב מידיעתו והכא ליכא שב מידיעתו כיון דבמזיד אינו מחוייב מיתה. ואין לומר דהרי מ"מ היה שב מחמת האיסור ז"א דהרי גם התם ביומא איכא איסור מח"ש אע"כ דבעינן דוקא שיהיה שב מחמת עונש והדק"ל הא הכא ליכא עונש. אולם כבר אמרתי בעצמי ליישב קושיתי בפשיטות עפ"י מ"ש השעה"מ פ"ב מאישות דאם ממתינין עד שתגדל שפיר נהרג אף לפי הה"א ודחי מ"ש המהרש"א דהכא הוא התראת ספק ממ"ש התוס' ביבמות (דף פ') וא"כ שפיר הוא שב מידיעתו. אך לפמ"ש השעה"מ שם דנראה מהתוס' במקומות אחרים שחזרו מסברתם שכתבו ביבמות לפ"ז שפיר הוה התראת ספק כמ"ש מהרש"א והדרא קושיתי לדוכתא:

אמנם אני אמרתי לדחות דברי מהרש"א דהכא לא הוה דר התרא"ס עפ"י מה שמצאתי דבר חדש בשיטה מקובצת דכתובות (דף ג') בהא דקאמר הש"ס אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' שהקשה האיך משכחת דנהרג הבא על א"א דהא התראת