זכר ישעיהו חלק ב קנ

נאכל אלא כולו כליל (ספ"ק מה' שגגות) וא"כ שוב לא שייך בי' ממעט באכילתו ושפיר מובא גם בעיוה"כ. אמנם עדיין קשה דהרי הש"ס קאמר חיישינן שמא תמצא ספק נדה וא"כ יתחייב אשם תלוי וכל אשם אפי' של כה"ג נאכל וא"כ הדק"ל הרי לא יוכל להביאו בעיוה"כ. והנה מצינו לשנויי לפי מה שהביא החכ"צ בשם הרמב"ן דכל הנאכלין ליום ולילה עיקר מצות האכילה רק ביום א"כ מסתבר דלא נקרא בהכי ממעט באכילתו במה שלא יוכל לאכול בלילה. ולא דמיא ללחמי תודה בע"פ שאינן נאכלין רק עד חצות היום:

ובאמת קושיא זו לאו קושיא היא כמו שהיא דאכתי תמיהת הש"ס קיימת דיהא כה"ג מותר בביתו עד יום אחד לפני עיוה"כ דשפיר יוכל להביא חטאתו ואשמתו:

אך הא קשיא דמאי מועיל אי בועל נדה אינו כנדה וגם למסקנא דמפרישין לי' סמוך לשקיעת החמה דלכל הני אכתי עכ"פ טמא הוא עד עיוה"כ ועד בכלל. וא"כ אם יקרה לו מקרה לא טהור שנטמאת אשתו אחר שבא עליה הרי יצטרך להביא קרבנו לכפרה. וכל שבעת ימים בעוד טומאתו עליו לא יוכל להביא ונמצא שיהיה ביוה"כ מחוסר כפרה והדק"ל דלא יוכל מהאי טעמא לעבוד עבודת יוה"כ. ואע"ג דקיי"ל הערל והטמא משלחין קרבנותיהן הרי התוס' פירשו בפסחים (סב.) דהיינו דוקא בקרבנות שאינם טעונים סמיכה כגון בכור וכו' או עופות אבל לא חטאות ואשמות. ולכאורה היא קושיא חדתא:

ויש לתרץ בדרך מרווח. דהנה חזינן מסוגית הש"ס דעיקר החשש הוא רק שיהיה נכשל בספק טומאת נדה אבל לא באיסור ודאי. וכמ"ש התוס' ישנים דאותיום לא שכיח. וא"כ הרי ליכא אלא חיוב אשם תלוי ובחיוב אשם תלוי לא איכפת לן כלל כשלא יביא עד יוה"כ הואיל דקיי"ל חייבי אשם תלוי שעבר עליהם יוה"כ נפטרו מקרבנן הואיל דיוה"כ מכפר. ובפ"ק דשבועות (י"ג א') מבואר דכל היכא דיומא מכפר אפי' מקצת היום מכפר וכדמשני התם דאכל אומצא ונחנק תיכף שלא עבר עליו רגע מן היום וכדפרש"י. ולכן ה"נ בחייבי אשם תלוי נפטרו תיכף כאור היום ושפיר עביד הכה"ג עבודתו. ואמנם אי נימא דשלא בשעת וסתה אנוס הוא ומיפטר מקרבן בלא"ה לק"מ דמה"ט נמי מיפטר מאשם תלוי ואשת כה"ג עוד עדיפה דבודאי משמשת בשני עדים דלעולם היא מבנות ישראל העסוקים בטהרות וא"כ הרי הוא אנוס גמור אף לדעת הכסף משנה:

ובעיקר הקושיא (וכמדומה שהיא כבר נמצאת בס' נו"ב מ"ק) בש"ס דספ"ק דנדה בהא דבעא מיני' ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק א"ע כשיעור וסת לחייב בעלה קרבן חטאת וכו' א"כ לבו נוקפו. ויקשה היכא דמי אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא כדאי' במס' שבועות בפ"ב ואי בשעת וסתה יפרוש ויפרוש ותע"ב. וזאת היא באמת קושיא גדולה. ומה שרצה מע"כ לתרץ דאיירי בשאין לה וסת. הא לאו מילתא היא דאכתי אנוס הוא דמאי הוי לי' למיעבד כיון דמן הדין מותר לדור עם אשה כה"ג. ולהרמב"ם דבאין לה וסת צריכה לבדוק א"ע קודם תשמיש ג"כ לא נוכל לאוקמי דאי כשבדקה אנוס הוא ואי כשלא בדקה פושע הוא ואיך שייך לבו נוקפו. ותדע מדלא מתרץ הכי הגמרא בשבועות שם דחייב אכניסה ומיירי כה"ג. וכמו כן תקשה על סברת הכס"מ (ומע"ל תמך תירוצו השני על זה] דלא מקרי אנוס אלא כשבדקה מקודם דא"כ הוי לי' להש"ס לתרץ הכי דאיירי לעולם בת"ח ושלא בשעת וסתה רק היא לא בדקה א"ע קודם דלאו כל בני נשי עסוקי בטהרות נינהו וסתם אשה אינה בודקת א"ע קודם וכדפשיט לי' רב יהודה לר' זירא. והנה מע"ל הרגיש בזה וחשב לתקן דלשון הי' משמש עם הטהורה משמע טהורה ודאי והיינו כגון שבדקה א"ע קודם. אבל לדידי אין הדבר מוכרע ועכ"פ לא יוכל המקשה להקשות מכח משמעות זו:

ונלע"ד לתרץ בדרך יפה. דהנה איכא למידק טובא בלשון האיבעיא אשה מהו שתבדוק א"ע כדי לחייב בעלה חטאת. מאי האי דקאמר דוקא כדי לחייב בעלה הא שניהם שוין באיסור ביאת נדה ועל שניהם מוטל להביא חטאת כשנכשלו וכמו ששנינו בהדיא נמצא על עד שלו טמאים וחייבין קרבן. וכ"כ הרמב"ם מפורש שניהם טמאים וחייבים קרבן. וכדי ליישב זאת הנה נאמר דקושיא חדא מתורצת בירך חבירתה. דבאמת הלא נימא דגם הוא יפטור מטעם דאנוס הוא וכקושיתנו. אכן בזה איכא לתרץ דלא קאמר הש"ס התם בשבועות אנוס הוא רק לפוטרו אכניסה הואיל דברשות נכנס אבל על הפרישה פשיטא התם דמחייב הואיל דהיא אמרה לו בשעת מעשה נטמאתי. ואמנם ה"ה מצינו למימר אף דהיא לא אמרה לו בשעת מעשה נטמאתי אעפ"כ מיחייב אפרישה דבזה לא שייך למימר אנוס הוא דהיה לה למידק דבלא"ה ע"כ איירי בהרגישה. אבל טעתה וסברה דהרגשת שמש הוא וכדמוקי לה הש"ס לקמן ר"פ הרואה כתם. אבל אי דייקית ומכוונת לבה יכולה היתה להבדיל בין הרגשת דם להרגשת שמש ולכן מסתבר דעל הפרישה לאו אנוס הוא רק שוגג:

וא"ש קושיא קמייתא ונתרץ דהאיבעי' הוא לחייב אותו חטאת על הפרישה אבל על הכניסה ה"נ דפטור דאנוס הוא. ובזה ניחא נמי קושיא שלי אמאי קאמר דוקא לחייב בעלה חטאת. דכיון דבאנו לדון רק על איסור הפרישה הנה בזה מסתבר שאין עליה חיוב חטאת רק עליו דהיא לא עבדה מעשה כלל במה שהוא היה אץ ברגלים חוטא. והכי מוכח בענין דאמרינן אי אכניסה תנינא אי אפרישה תנינא. אפרישה תנינא היה משמש וכו' חייב. אכניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן. הרי מפורש דעל הפרישה תני החיוב רק על הבעל ועל הכניסה קתני וחייבין שניהם קרבן. וכן הרמב"ם בהלכותיו לימד אותנו שני דינים אלו זה אצל זה. נמצא על עד שלו שניהם חייבין קרבן. ואח"כ כתב מי שעבר ובעל וכו' חייב שתי חטאות. הרי מכל זה משמע דאין על האשה חיוב חטאת על הפרישה. והכי מיסתבר וא"ש הכל. ושווינהו הנך שמעתתא כגדי מסנקן ובא זה ולימד על זה:

אלא דעדיין צריכין אנו לתרץ פסקו של הרמב"ם אמאי סתם וכתב דבשלא בשעת וסתה אפילו מצא על עד שלו מיפטר מחטאת ואמאי נהי דאכניסה לא מיחייב דאנוס הוא מ"מ יתחייב אפרישה לפי שיטתי. אמנם י"ל דלמסקנת הש"ס שהשיב לו רב הונא לא תבדוק שלא יהי' לבו נוקפו. הרי כי חכמים התירו ולא הטילו שום מורא על ראשם ויתהלכו במישרים באין שמץ חשש. לכן כשלא הרגישה בשעת מעשה גם אפרישה אנוס הוא. וכל זה מיוסד על פי שיקול הדעת ואין להאריך:

ולא אכלה דברי עד אם אוסיף להתפלא על הכס"מ שכתב לחלק דבלא בדקה א"ע קודם ביאה לאו אנוס הוא וחייב קרבן דשמא כבר טמאה היתה. ואמאי הא סוף סוף עכ"פ ספק חיוב חטאת הוא דאימר נטמאה בשעת מעשה ואנוס הוא. ומאי הי' מועיל אילו היתה בודקת א"ע קודם. ודוחק לדמות זאת להא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס דמחייבין גבי דיני שומרים וה"נ נימא כעין זה הכא אף אי נטמאה בשעת מעשה מ"מ חייב הואיל דפשע שלא בדקה א"ע קודם. הא לא מסתבר כלל דזה יהיה נקרא פושע דהרי בדין א"צ לבדוק קודם. ותו מאי ענין דיני ממונות לחיוב קרבן. הילכך לא ברירא לן שיטת הכס"מ בזה:

ד וכדי לסיים במה שעלה במצודתי היום הנה הוא זה:

במס' מכות (דף יוד) פריך הש"ס וקדש מערי מקלט הוא והכתיב וערי מבצר וגו' וקדש. ותניא ערי מקלט אין עושין אותן לא מכרכין גדולים וכו' וערי מבצר כרכים גדולים משמע. עיי"ש פרש"י. וקשיא לי למה לי' להגמרא להקשות ממשמעות בעלמא דנוהג שבעולם שערי מבצר גדולים הם תיפוק לי' דבלא"ה דעיירות המוקפות חומה אין ראוי