זכר ישעיהו חלק ב קמח

עומדת. אבל מצות נתינה בלא חיוב הפרשה לא שמענו מעולם ומה תרומה היא זו על מה הוא מפריש ואין שם תרומה עלי כלל. ישתקע הדבר ולא נאמר ומוטב שישארו דברי התוי"ט בתמיהתן עד שיוסיף עוד עליהן תימא רבתי. ותו אכתי האיך יפרנס דינא דפרק ו' מה' מעשר שהקשה עליו בעל שעה"מ דלסברת מע"ל אכתי אף כשנאכלו יתקן עליהם כדי לקיים מצות נתינה:

סימן לו בעזר האל. אפוקי שבתא ה' א"ש תקצ"ד. לבוב. לכבוד האי צורבא מרבנן וסביר טובא. הרב מוה' יואל דייטש נ"י. מאת ידידו אשר אוהבו רב שלום:

בא לידי אגרתו הנעים ושם ראיתי את הברכה אשר ברך אותי בברכת מז"ט. והנני אודה לו על זאת ואברכנו גם אני. וכה יצליח ה' את בני ישראל אנס"ו. ואשר התאוה תאוה לקחת מפרי תבואתי אשר עשה שכלי הדל בחמלת החונן דעה. ואמר כי נפשו חשקה בי ובדברי על כן ינעם לו לשמוע מה ממני. על זאת אני אומר ברוך ה' אשר נתנני לחן בעיני חכם כמותו איש חיל במלחמת התורה. אמנם בשביל דבר אחד אמרתי הפעם עת לכנס אחרי כי לכל איש ואיש חביבים עליו חידושיו. וירע לו אם זרים ישלטו בם. וכן נכון יען כי קנין נפשו המה. ועכשיו דשכיחי גייצי גשושאי דשמטי מת"י חבריהם מאי דמטי לידן הנה חוששני מזה פן מן מכ"ת יגיעו דברי בין אנשים כאלה ואין עוד מהם מאומה בידי. אשר בעבור זה גמרתי בדעתי לאסוף בקרבי כל אשר חנני אלהים עד אם יזכני ואתנם בספר לעיני העם למען יקרא שמי עליהם. אכן עתה רצונו של אדם זהו כבודו. לכן הנני רושם לו בזה דברים אחדים. וכבוד מע"ל בשכלו הזך ישפוט עליהם אחרי העיון. ואז אקוה כי ייטיבו בעיניו. אמנם אך בידו נתתים והוא ישמרם מיד אחר כפי מה שיבין בלבבו:

באגרת הקודם אשר כתבתי למע"ל החילותי לדבר בהך מתניתין דדמאי פ"ה אעפ"י שאמרו חכמים אין אדם רשאי למכור את הטבל אלא לצורך. ושם רמזתי לו כי אמרתי בענין זה מילתא חדתא בדברי הירושלמי. הנה עתה אעלה זאת על המכתב כאן. הנה שם בירושלמי אמרינן דאפי' לצורך אינו רשאי אלא א"כ הלוקח הזה הוא חבר. ומפרש היכא דמי לצורך כגון שנתערב לאחד טבל בחולין דאז אינו יכול להפריש מתוכו רק ממקום אחר. ואם אין לו טבל מותר למכור לו טבל כדי שיתקן את הדימוע שלו ופריך אלא מעתה עם הארץ שנתערב לו טבל בחולין יפסיד דהא שום אדם לא ירצה למכור לו. ומשני דמשלח ע"י ת"ח וכו' יעוש"ה. ולכאורה יש להקשות דהא בודאי אין ע"ה מוזהר שלא למסור דבר הטבול אל עם הארץ אחר. וכמו שכתב רש"י להדיא במשנה דסוכה (דף ל"ט ע"א). וכיון שכן מאי פריך הירושלמי אלא מעתה ע"ה יפסיד כיון ששום אדם לא ימסור לו טבל. הא מ"מ מה בכך שכל חבר ידחה אותו הרי עדיין יוכל ליקח מע"ה אחר טבל ושוב ליכא פסידא. וכעין דאמרינן בהקומץ (דף ל"א) יקנה מן הכותי. ובפסחים (דף פ"ט) יטרח ויקנה ממותר הפסח. וה"נ הכא הא יכול ליטרח ולקנות מע"ה ובודאי ימכור לו טבלו. ונראה לי לתרץ דהנה נבאר מקודם מאי דקשה עוד על מתניתין דילן דתני הלוקח שני טבלים משני בני אדם מעשרן מזה על זה אעפ"י שאמרו חכמים אין אדם רשאי למכור טבל אא"כ לצורך ע"כ. ומוכח דאם בדיעבד קנה אפילו שלא לצורך המקח קיים. דאלת"ה אמאי מפריש מזה על זה הא לא קנה והוי אינו שלו והאיך תורם את שאינו שלו. אלא ודאי שקנה בדיעבד. וא"כ קשה הא הוי מקח הנעשה באיסור כיון שחכמים אסרוהו ולמה נתקיים דהא קיי"ל דהמקח בטל. אמנם יש לתרץ על פי חילוקו של הסמ"ע בסי' ר"ח שהקשה על המרדכי דפסק נשבע שלא למכור מקחו בטל מהך דהוסיף לו דינר בשביל המתנת מעות דקיי"ל מקחו קיים. ותירץ דיש לחלק דשאני התם גבי הוספת דינר שאין האיסור רק בדינר הנוסף הזה ומשום רבית ולכן אין אנו מבטלין כל המקח בשביל דינר אחד זה כיון שאפשר לסלק האיסור. היינו להשיב ולהחזיר דינר אחד זה. ולכן גם בתחלת המקח לא חשבינן לאיסור רק דינר אחד זה ועל ק כל המקח קיים. אבל בנשבע שלא למכור הרי השבועה חלה ע כל המכירה לגמרי עיי"ש. ולפ"ז מיושב בפשיטות גם מתניתין דהכא דתו לא מיקרי מכירת הטבל מקח הנעשה באיסור כיון שאפשר לסלק האיסור היינו להרים המתנות. וכל עצם האיסור הוא רק בשביל מתנות כהונה המעורבים באותו טבל וזה יכול לסלק קודם מכירה ואתי שפיר מתניתין דילן. ומעתה מיושב גם הירושלמי. דהנה מה שכתבתי דיכול לסלק האיסור ולהפריש התרומות ומעשרות לא שייך לומר רק על המשנה ר"ל בגונא שלא קנה לצורך דאז אין לו נ"מ בלקיחתו בין אם יפריש קודם הלקיחה או אח"כ, ונמצא שאין האיסור עצמי במקח זה. אבל בדין של הירושלמי דמיירי לצורך והיינו שקנה כי היכא שיתקן בטבל זה את הדימוע שלו הרי דעל כרחך הוא קונה רק הטבל דוקא. ורק מפני שהוא טבל. דאי לא הי' טבל שוב אינו צריך לו דמאי יועיל לו לתקן דימועו. וכיון דתכלית מקחו הוא רק על שהוא בתורת טבל. ולכן זה דמי לנשבע שלא למכור. הואיל שחכמים אסרו ליתן טבל לע"ה וכאן הוא קונה הטבל דוקא וא"א לו להסיר האיסור כמו ברבית או כגונא מתניתין דהא אי יפריש מתנותיו. שוב אינו צריך להאי טבל כלל. וכיון שכן דהכא נחשב מקח הנעשה באיסור ממש שוב לא יועיל מה שיקנה מעם הארץ אחר דהרי המקח יתבטל ולא יהיה שלו:

ראיתי להעירו על חזות קשה שראיתי לרבינו הריטב"א והיא פליאה נשגבה וגדולה היא אלי ומאן דמתרץ לי אמינא לי' יישר כחך ששברת קושיא חזקה כזו להצדיק רבינו הריטב"א .במס' יבמות (דף ל' ע"ב) שנינו וכלן שהיה בהן ספק קידושין חולצות ולא מתיבמות דלענין יבום אזלינן לחומרא ופריך הש"ס האי חומרא דאתי לידי קולא הוא דזמנין דאזיל הוא ומקדש לה לאחותה קידושי ודאי וכיון דאסר לה מר ליבומי אמרי דקמא קידושין ודבתרא לאו קידושין. ופרש"י דאזיל איהו ומקדש לאחותה אתי למימר לאחר מיתתו כי אסרינן לצרה ליבומי אמרינן דקמייתא קידושין ודבתרייתא לאו קידושין שאין קידושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית בעלמא ופגע בערוה עכ"ל. וכתב הריטב"א בחידושיו ליבמות וז"ל. פרש"י וישאנה אחיו מאמו וצריך ביאור למה אמר רבינו ז"ל אחיו מאמו טפי מאחיו מאביו. ונ"ל משום דסתם צרת ערוה דאיירי היינו צרת הבת דפתח בה תנא וכדתני לקמן נפל הבית עליו ועל בת אחיו. וכן מפרש רבינו ז"ל בכל ההלכה הזאת בצרת הבת וא"כ מסתמא אחות הערוה היינו בת אחיו מאביו וא"כ האיך יבוא אחיו מאביו לקדשה והרי אין קידושין תופסין בבתה. ואין להעמיד שהיה לו אחד שהוא אחיו מאביו דהא ארישא קאי דקתני ג' אחים בלחוד ובן נמי אין לו ונקט אחיו מאמו שהוא ברור שזו הנופלת לפני היבם היא וצרתה אינה מבתו. דאחיו בא מאמו אינו בר יבום. ע"כ דברי הריטב"א:

ולשונו מגומגם קצת וידקדק היטב אבל עכ"פ הרי ביאר להדיא דמיירי הכא בצרת הבת וזהו תימא רבתי דאיך נוכל לומר דאיירי בצרת הבת הא אם כן אין מקום לחששת הש"ס הלזו כלל וכלל דאי הדר מקדש גם לאחותה א"כ גם אחותה היא ערוה. נמצא שיש כאן ערוה בממנ"פ או הראשונה או השניה וכיון שכן הלא צרתה נפטרת מכל וכל בלא יבום ובלא חליצה דהרי היא בממנ"פ צרת ערוה. אע"כ מוכח דלאו בצרת הבת איירי אלא בשארי עריות ובגונא שאין האחות היא