זכר ישעיהו חלק ב קמז

מתנה קובע כמו לקוח היינו משום דהטעם דלקוח קובע הוא בשביל דאחשבי'. וזה לא שייך במתנה אבל הכא חד טעמא אית להו. ומאי דקשיא מבולמוס הא הטבל אינו אלא מדרבנן ועי"ז רצה מע"ל להוכיח דמתנה חייב אף מן התורה. הנה אין יסוד רעוע כזה כדאי לחדש על ידו דין חדש המתנגד להסברא ולמשמעות הפוסקים (ומה גם כי לשיטת מהרי"ט לק"מ דאף לקוח חייב מן התורה בתרומה). ובאמת אי גם אי יהיבנא הא מילתא דמתנה חייב אף מן התורה בתו"מ עדיין אין דברי הפרשת דרכים מחוורין לע"ד דהרי פטרינן לקט שכחה ופאה מתו"מ מקרא דובא הלוי אשר אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידך וידו שוין ר"ל דגם ללוי עני הי' לו זכות באותו לקט וכו' כמו להאי עני שזכה בו. וא"כ הרי זכות שניהם שוה בו. אלא שאירע שהעני זכה בו. ומשום הא לא נחייבו ליתן ללוי מעשרו. דהתורה לא חייבתה ליתן תו"מ אלא היכא שיש לבעה"ב זכות פרטי באותה תבואה מה ששייכת דוקא לו. כגון שגדלה בשדהו דשייכת אליו בפרטות. ולא היה אפשר מעולם להיות ללוי זכות בהאי תבואה כמו לבעה"ב. הכי הוא ענינא דמילתא כמבואר להמעיין. וא"כ גם הכא בסוגיא דבולמוס יש לפטור את החולה מלתרום כלל מטעם אותה סברא. שהרי עיקר מה שזכה בזה הוא רק שהתורה זכתה לו מחמת שהוא חולה שיש בו סכנה. והלא מכח אותו זכות בעצמו היה יכול לזכות בזה גם לוי חולה בר סכנה. והוי שוב כידך וידו שוין. שהרי זכות שניהם שוין בו ואין להחולה בו זכות יותר מהלוי רק שאירע שזה נחלה בחולי שיש ב"ס וזכה הוא ובשביל זה לבד אין לנו לחייבו ליתן לו תו"מ:

והנה הגאון בעל הפרשת דרכים שם הקשה בהך סוגיא דבולמוס נפריש התרומה ונבטלי' אח"כ (כידוע הקושיא) ותירץ דאין לנו לעבור בשבילו על מה שאמרו אין מבטלין אי' לכתחילה יעוש"ה. ולענ"ד דכאן לא שייך כלל הא דאין מבטלין אי' לכתחלה דהרי הר"ן במס' ע"ז הקשה האיך מותר להגעיל כלים הא האיסור הבלוע יוצא לתוך המים ונתבטל וקיי"ל דאין מבטלין וכו' ומתרץ דלא נאסר לבטל האיסור אלא כשאנו רוצין להנות מגופו של איסור היינו שיתרבה ההיתר עי"ז ולאוכלו יחד. וזה בודאי אסור לעשות שהרי כוונת הביטול הוא בשביל שיהי' האיסור שב להיות היתר. אבל גבי הגעלה אין רצונינו לעשות תועלת מהאיסור. רק תכלית מעשינו הוא רק להוציא האיסור מהכלי ותתכשר הכלי. כן היא סברתו ונכונה היא. וכמ"ש כן הע"ז גבי סינון בה' יין נסך. ולפ"ז גם הכא הלא גבי חולה שיב"ס הותרו כל המאכלות אסורות אפי' אי יהי' כמה לאוין ובשביל אכילת החולה אילו לא היה אפשר לא היינו צריכין שום ביטול אלא כדי למעט באיסורין ויש לעשות כמו שהמציא הפרשת דרכים דהיינו לחזור ולבטל נמצא שעיקר תכלית הביטול הוא רק בשביל למעט באיסור אבל לא כדי להתיר לו עי"ז אותה אכילה דהרי הותרו לגבי' כל איסורין שבעולם. וכיון שאין כונת הביטול הוא כדי שיצא לנו היתר אכילה אין כאן כלל איסור לבטל ודמיא לגיעול כלים ודו"ק. ונשוב לענינינו. והנה לכאורה יש להוכיח דמתנה חייב מה"ת בתו"מ מהא דקא מבעיא לן בפ' אין בין המודר אי התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא דזכין לאדם וכו'. והשתא אי נימא דגם מתנה פטור מה"ת מתרומות ומעשרות נשמע דע"כ לא צריך דעת בעלים דאי צריך אמאי הוי תרומה אפי' כשהיה דעת בעלים הא איכא למימר כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוה שליח דהכא הרי הבעה"ב בעצמו לא מצי לתרום מאותה תבואה על שלו אפי' אי נתן לו האי במתנה דהוי מן הפטור על החיוב. אע"כ דמתנה חייב מן התורה ושפיר יכול גם הבעה"ב בעצמו לתרום כשהלה נתן לו במתנה מקודם. ולכן עכ"פ כשהיה דעת בעלים יכול הלה למיתרם ואתי שפיר איבעיית הש"ס. אמנם באמת הא ליתא דהכא לא בעינן כלל דיני דשליחות כמו בכ"מ עד דנימא כל מידי דאיהו לא מצי עביד. אלא אנן לא בעינן רק גילוי דעת בעלמא דניחא שאחר יתרום על פירותיו ולא מקפיד במה שהוא לא עשה מצוה בממונו. וכיון שכן בגילוי דעת בעלמא סגי. ולכן כשהיה דעת בעלים עכ"פ כגילוי דעת נחשב ולאו משום לתא דשליחות קאתינא. ואעפ"כ עדיין צ"ע בדברי הר"ן שם (דף ל"ו ע"ב) ד"ה ה"נ באומר וכו':

תו איכא למידק ממאי דפסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשר הלכה ו' וז"ל אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלוח את הטבל ואפי' חבר לחבר שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל. ויש להקשות למה חלקן לתרין בבא דמשמע שאין טעמו של זה בזה. יותר הי' לו ליערבינהו וליתנינהו דאסור למכור ולשלוח משום דשמא בבין כך ובין כך ישכחו ויאכל הטבל. אמנם אי נימא דמתנה חייב אפי' מן התורה במעשר ניחא. דהנה בהך מתניתין (פ"ה דדמאי) דתנינן אין אדם רשאי למכור את הטבל חשב התוי"ט דטעמא הוא באמת משום דשמא יאכלו טבל ולמד כן מלשון הרמב"ם כאן. אמנם באמת איכא למימר דהיינו טעמא דאסור למכור משום דאינו רשאי להוציא את הפירות מידי חיוב דאורייתא שהרי אחר שימכרם לא יתחייבו במעשר רק מדרבנן דתבואת זרעך בעינן וכן ביאר שם הרב בעל תוס' חדשים. אבל אי לאו האי טעמא הי' מותר ולח היינו חוששין לשמא יאכלם הלוקח טבל כיון דאין כאן רק טבל דרבנן ולא חששו למגזר. וע"כ עיקר הטעם הוא רק משום דמפקיע הפירות מידי חיוב דאורייתא וזה אסור לעשות כמו גבי חלה שאין לעשות עיסתו פחות מכשיעור. והנה זהו גבי מוכר אבל בשולח והיינו בתורת מתנה הדבר איפכא מסתברא אי מתנה חייב מדאורייתא. דאז טעם הראשון ליתא דהא אינו מפקיע מידי איסור דאורייתא דאף אחר כשנתנם לאחר במתנה עדיין רכיב עלייהו איסור דאורייתא. אבל טעם השני איכא היינו שיש לחוש שמא יאכלם המקבל מתנה טבל. והרי זהו טבל דאורייתא אי מתנה חייב מה"ת במעשר. ולפ"ז אתי מדוקדק לשון הרמב"ם דדוקא בדין השני היינו בשולח מתנה דוקא אית לן טעמא דשמא יאכלם טבל דהרי טבל דאורייתא הוא ואיכא חשש איסור דאורייתא וגזרו בשבילו ליתן במתנה לאחר. אבל בדין קמא דאיירי במוכר לא חששו לשמא יאכלם טבל דהרי לא יהיה רק איסור דרבנן דלקוח בודאי פטור. וע"כ מטעם אחר הוא היינו שלא להפקיע מחיוב דאורייתא. כן יש לפרש לכאורה דברי רבינו הרמב"ם:

אולם אליבא דאמת אין נראה בעיני לומר דהכי הוא כונת הרמב"ם. דהלא לכאורה קשה על מאי דקאמר אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ומפרש בירושלמי מאי לצורך כגון שנתערב לו טבל בחולין וצריך להפריש עלי' ממקום אחר אז אם אין לו עוד טבלים מותר אדם אחר למכרו כדי שיתקן הלה את תבואותיו. ומפרש הר"ש שם במתניתן פ"ה דדמאי דמיירי שצריך לעשר מדאורייתא את הטבל ההוא שנתערב (והכי משמע סתמא דמילתא). והשתא קשה מאי תקנתי' אף כשיקח מאיש אחר הא אותו טבל שיקח אינו רק מדרבנן דלאו תבואת זרעך הוא והאיך א"כ יכול להפריש ממנו על טבלו הטבול מדאורייתא אע"כ דנפרש בגונא דאותו טבל הנלקח ישאר טבל דאורייתא כגון לשיטת הרמב"ם שלקח קודם גמר מלאכה. וכיון שכן בהכרח גם דין הראשון היינו במוכר דאסור למכור טבל על כרחך דטעמא הוא משום דשמא יסמכו זע"ז אבל לא משום דמפקיען מידי חיוב דאורייתא דהרי עדיין ישארו בחיוב דאורייתא:

ומה שרצה מע"ל ליישב דברי התוי"ט פ"ג דגיטין התמוהים מאד עפ"י דברי הנודע ביהודה שכתב שיש שתי מצות חלוקות מצות הפרשה היינו שע"י יתוקן התבואה ומצות נתינה לכהן. וכונת התוי"ט היא כדי לקיים מצות נתינה לכהן. הא ודאי בורכתא היא שתחול המצוה השניה אף במקום דליכא המצוה הראשונה היינו מצות הפרשה. והנ"ב לא קאמר אלא שיכול מתחלה לקיים המצוה ראשונה לבדה והשניה במקומה