זכר ישעיהו חלק ב קמו

רביתי' דאטו מנהגו של עולם כך הוא שימות הולד במעיה. משא"כ בנהרגת דאמרינן בספ"ק דערכין דהיא מייתא ברישא אז שפיר עד מיתתה חד גופא היא וכשמוציאין העובר אח"כ נקראת חסירה (והא דלא קאמר הש"ס דאם נהרגת חד גופה היא ואית לה רקב היינו דבהרוג הרי בלא"ה אין לו רקב כנ"ל). ומש"ה בנ"ד אין עוד מצוה להטמא לה. ונהי דהרמב"ם פסק דמ"ע זו ליכא רק בכהנים מ"מ לא אזלא כוותי' סתמא דהש"ס במס' סוכה פ' הישן דאמרינן הטמאין בימי משה היו נטמאין במת מצוה כלומר לקרובין כדפרש"י ואע"ג דלא היו כהנים. וכך העיר הטורי אבן לדחות מזה דין הרמב"ם. ועוד דמ"מ הרי כשהי' בעלה כהן או משפחתה כהנים ויטמאו לה נמצא שעוברים על איסור טומאה. אך בהא י"ל דממנ"פ אי מתה מעצמה הרי לא נקראת חסירה עי"ז כמ"ש. ואי בנהרגה הא בלא"ה כבר נהגו כהנים סלסול בעצמם להחמיר בזה שלא לטמא לקרוב הרוג (עיי' יו"ד סוף סי' שע"ג). ואם דזהו חומרא יתירה דהא בשביל מה שיצא ממנו דמו לא נקרא חסר. וכך משמע לשון הש"ס דבעינן דוקא נקטע ראשו לגמרי. וכדפרש"י התם. (ודמות ראי' לזה מהא דמס' ע"ז (דף כ' ע"ב). הוה פרענא לי' לבית השחיטה. והלא לפ"ז גם כל אדם יהיה נשחט כבהמה והדם ישפך לא הוה משכחת כלל מת שלם ונתבטל המ"ע דלה יטמא. א"ו דבחסרון דם לא נקרא המת חסר) אך אלה המחמירין מדמין זאת לטומאת רקב ממת דהרוג אין לו רקב הואיל דנחסר מדמו. ומזה ג"כ בטומאה לקרובין הוי חסרון בחסרון הדם. ואולם אי נימא הכי פשיטא בנ"ד דאסור ליילד אותה אחר מותה דהא בודאי הדם שותת עי"ז והרי נעשית חסירה עי"ז ומבטלין המ"ע דלה יטמא. והכי נראה דבכה"ג נקראת נחסרה לענין טומאת רקב מהך דנזיר דאיבעית הש"ס היא אי העובר במעי' כגוף אחר או לא. ויש לדקדק אמאי לא בעי הש"ס ג"כ אם כשהי' מוציאין הולד אחר מותה (ובפרט דזהו שכיח טפי לדעת אלה הטועים שחושבין דכך הוא מנהגן של ישראל מימי קדם) אם נקראת חסירה עי"ז דחד גופא הוא או דילמא כו'. ועל כרחך דבכה"ג פשיטא דלעולם אין לה רקב הואיל דבשעה שמוציאין הולד מסתמא נחסרה מדמיה שיוצאין ואין רקב למת חסר. וא"כ להני פוסקים דמדמי טומאת קרובים להתם הרי גם כאן חשובה חסירה עי"ז ואסור לטמאות לה:

עוד מבואר התם בספ"ק דערכין שהיו קוברין אותה עם ולדה במעיה דאמר שמואל היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד ולא תבוא לידי ניוול. ופרש"י שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו ונוול הוא לה. ומשמע מפרש"י דהי' אפשר שיהי' חיות בולד שיצא לאחר מיתת אמו ויחיה ואעפ"כ מכין אותה כנגד בית הריון וממיתים הולד משום ניוול. והרי הדברים ק"ו ומה במקום שאפשר לקיום נפש הולד דחשיב כחי לקצת דברים ובן נח נהרג עליו ובכ"ז ממיתים העובר בידים תחלה כדי שלא תבוא לידי ניוול (דמפני כבוד הבריות אין משגיחין בנפש קטן. ועיי' תוס' קידושין (דף י"ט) גבי איש פרט לקטן) ק"ו בן בנו של ק"ו דאין משהין אותה לנוולה עד שתוציא העובר מת אחר מותה. וסמך לדברינו העירני חכם אחד מן המקרא שנאמר בירמי' ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. הרי שלא היו מוציאין אותו וקברו בקרב אמו. אך בזה י"ל שהכוונה שימות בקרבה ותהי קברו עד עת שיולד מת. והרת עולם היינו שההריון יהיה ללא תכלית. כי חלילה לא הי' מקלל ירמיה את אמו ולהתאונן למה לא מתה בהריונה:

והואיל שאנו רואין שיש כאן כמה איסורי תורה הרי לא תהיה תורה שלמה שלנו שוה בנזק המנהג הזר ההוא להעבירו מן הארץ ולהחזיק במצות אבותינו נוחי נפש שהזהירו לנו בכ"מ על כבוד הבריות. ואף אם ימצאו אלה המחזיקים באיזה מן המחברים. הלא על כיוצא בזה אמרו אפי' אי אמרה האי גברא רבא מפומיה לא צייתינן לי' לבטל דבר הכתוב בתורה ומפורש בדברי חז"ל. והילכך מוטל על חכמי העיר למחות בידי דלת העם. ואע"ג דלא צייתי לן. ולא נאמר בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו' הואיל דאיסור מפורש בתורה הוא ותוספת יוה"כ שאני דלא אתי רק מדרשא. והכי פסק הרא"ש פ"ד דביצה בשם בעל העיטור דבאיסור מפורש לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין. ועוד דמילתא דמסתבר הוא דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין רק כי יחטא האדם לד' ואין כאן רעה לחבירו אז אנו אומרים כי חפץ ה' למען צדקו לעשות עמנו חסד והוא מוותר לעושי בשגגה. לא כן אם יחטא איש לרעהו כי אז לא ינוחו חכמי הדור מלעשות מה שבידם ואף אי לא ישמעו להם. וכאן נמי הלא בזאת איכא חילול כבוד המת ופוגמין ביקרא דחיי ודשיכבי ואין לך חוב גדול מזה:

וכאשר דרשתי על מנהג זה האם הוא מוזכר עכ"פ במחברים האחרונים, הובא לי העתק ממה שנדפס סוף ספר א' הנקרא קיצור מעבר יבק הנדפס בברעסלא ואלה הדברים בקיצור:

מעשה אירע פה ברעסלא בשנת תקנ"ח מתה מעוברת אחת אחר שעיברה ח' חדשים וג' ימים ולא מתוך חבלי לידה. ולקחה המילדת את הולד המת בבטנה בקל מאד ולא בקושי ואח"ז היה מטהרין אותה והולד היה זכר נימול ונקברו שניהם יחד עם הדמים שבאו בשעת לידתה וצוה אדמו"ר הרב הגאון הגדול מ' ישעי' בערלין נ"י עם ב"ד הצדק לכתוב זאת לעד שכך מנהגנו אך בתנאי שהמילדת תבדוק אם אפשר להוציא הולד מהרה לא באונס ובאם לאו לא יעשו כן ע"כ:

ובענין קבורת אבר מן החי אם יש מצוה לא מצינו בזה. ועיין בפ' המצניע כזית מן המת ופי' התוי"ט דמצניעין דמצוה לקוברו. ויש לדקדק ליתני סתם כזית או אבר מן האדם ויהיה משמע גם מן החי. אלא מדתני כזית מן המת משמע דאלו באבמ"ה אין מצוה לקבור. ועיין מג"א סי' תקכ"ו ס"ק ב' אי מצוה בקבורת נפל והוכיח מדבעי קרא לאסור לכהן לטמאות לבנו נפל. ולפמ"ש אין ראיה דהא גם באמ"ה בעי קרא אף שאין מצוה לקוברו:

סימן לה בצל שדי יתלונן. האי צורבא מרבנן. דגמיר וסביר טובא. עובר ארחות ים התלמוד. רגיג וחמיד. מילוהי הסדאין. מורה ודאין. כבוד הרב המופלג כו' מו' יואל דייטש נ"י:

בדבר האי פסקא שהביא מע"ל בשם המהרי"ט (והביאו המגיה במשנה למלך) דלקוח חייב מדאורייתא בתרומה גדולה. הנה קשה לקבל זאת נגד מאי דמשמע בפשיטות מדברי הרמב"ם דכייל לן כללא רבתא (בפ"ק דמעשרות הל' ז') דמדמה דיני תרומה למעשר בכל מילי וכן משמע בפ' השוכר דדרשינן בברייתא כנפשך כך נפשך של פועל. מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור ומקשה ולקוח מדאורייתא מי מחייב יעויי"ש. והשתא לדעת מהרי"ט מאי מקשה דילמא הברייתא מיירי אחר גמר מלאכה (אמרתי גמר מלאכה דוקא דאי משום דאוכל שתים שתים אינו נקרא גמר מלאכה רק מדרבנן וע"ש בתוס' דף פ"ח ד"ה בע"ה) והוי אמינא שיהי' הפועל כלוקח ויקבע המקח לתרומה אע"כ דלקוח פטור מדאורייתא אף בתרומה ועדיין צ"ע יותר:

ומה שנסתפק אי גם מתנה פטור מן התורה. לא ידענא למה איכפל מע"ל להמציא אסתפקתא חדשה כזו מה שאין הדעת נותנת כלל לחלק דהלא ממיעוט דתבואת זרעך הסברא הפשוטה נותנת דממעטינן כל מה שאינו מתבואת זרעו בין לוקח בין מקבל מתנה. ואף דלענין קובע למעשר אין