זכר ישעיהו חלק ב קמה

לא הרחבתי עיוני בהך מילתא. ואעפ"כ קמא קמא דמטי לידי אמטי ואייתי אפתורא דדהבא של כבוד מר נ"י. אהובו הצעיר בחכמה ובשנים:

ישעיה זכריה בהרב מ' מרדכי צבי נ"י הכהן יאללעש סימן לד בדבר מה שאירע בקריתנו שנרצחו חמשה נפשות מישראל ר"ל ובתוכם היתה אשה הרה וימנעו להכיאה לקבר עד אשר המליטה אחרי מותה את העובר ממעיה ועל כן הניחוה מבחוץ שני ימים וקבר לא ניתן לה. וחיתה השאלה אי שפיר עבדי:

וזהו מה שעלה בידי:

הנה מקרא מלא דבר הכתוב לא תלין נבלתו על העץ וגו' כי קבור תקברנו הרי לאו ועשה. וזה לא נאמר דוקא בהרוגי בית דין אלא הוא הדין בכל מת כמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין פט"ו ובה' אבל. ומסתבר דהעשה מוטלת בכל רגע ורגע וכל מה שמשהין שלא לצורך עוברין על איסור עשה ואע"פ דהלאו הוא רק אחר הלנה. וכעין שמצינו בפ"ק דר"ה בהבאת קרבן חיוב שיש ג"כ לאו ועשה דעובר אעשה בכל יום כשעבר רגל א' אף דעדיין ליכא זמן דבל תאחר. ותדע דהרי אפילו כהן גדול ונזיר שיש כאן כמה איסורין מחוייב להתטמאות למת מצוה ולא אמרינן שימתין עכ"פ עד הלילה דילמא איתרמאי אדם אחר שיתעסק ולא יתטמא הוא. א"ו דהאי עשה עדיפא היא כ"כ עד דלא משהינן אותה כלל. איברא דבכבוד אביו ואמו התירו להשהות היינו רק בשביל כבודם דגם בכל מקום מפני כבוד המת מלינין אותו וליכא איסור לאו כדאי' בפ' גמר הדין. ואמנם הכא בנידון דידן ליכא למימר דיש ג"כ מפני כבודה להשהותה הואיל שכך נהגו. הא בודאי לאו מילתא דעד כמה ננולה וניזל. אפשר להשהותה כמה ימים ולא תפליט העובר. ואף שרגילים לאמר אשר ע"י הלחש באזנה פועלים אצלה. ואם היא מסרבת גוזרין עליה בנזיפה ואז צייתית אטו בשביל כך נסמוך לעבור על לאו ועשה וגדול כבוד הבריות. והלא אף לענין היתר מאכלות אסורות לפקוח נפש משנה שלמה שנינו במס' יומא פ"ח. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. וכתב שם הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל. וחכמים אומרים שאין עוברין על המצות אלא בדבר אמיתי שהוציאו הדעת והנסיון אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור וכו' עיי"ש. ואעפ"י דבכל זה מצינו בקמיע מומחה דיוצאין בשבת מ"מ אין זה ענין לנידון דידן דהתם הואיל דאיתמחאי על כן נראה דקרובה היא לפעול על החולה כידוע. וכמו שכתב רבינו הרב המאירי בחידושיו למס' שבת התם ע"ש באריכות. ועוד מי נימא הכא דאיתמחאי וכי נסמוך אעדות נשים וכו' והלא בימי חז"ל מצינו כה"ג במס' יומא שלחשו למעוברת חי' ביוה"כ ונפק ר"י וספרו זאת לנו לפלא. הרי דלאו בכל יומא איתרחיש כזאת. ובפרט שידוע ההיפך אשר יקרה לרוב שלא יפעלו בשום פנים וזאת שהיא יולדת לפעמים אין זה לידה טבעית שזהו מהנמנע אם אין לה כחות החיים אבל הוא רק מין רקבון וחולשה שהעובר נתפרק מעצמו מתוך הגוף מחמת כובדו. וכשהוא עדיין מחובר היטיב אז הנשים בידים עסקניות מנתקין בחזקה אוי לה להדין עלובתא מאותה בושה. ולפעמים גם בכל זאת אי אפשר להוציא העובר ונמצא כו' שהביאו אותה לבושה יתירה בין העם שאומרים אשר אין לה מנוח בארץ מתחת ולא בשמים ממעל לארץ. הרי כי לא לכבודה רק לבושתה היינו מלינים אותה ומוסיפים חטא על פשע. והלא הכא בנ"ד שנהרגה ע"י שופך דמים דבודאי מצד הטבע בשעה שנרצחה נעקר העובר ממקומו. כמו שאמרו במס' ב"ק גבי כלב רע דמחמת ביעתותא נד ונע ומי איכא ביעתותא גדולה מכאן ובודאי מצד הטבע ראוי שתהיה מפלת מסיבת הבהלה וכמעשה כלתו של עלי הכהן ואעפ"כ אישתהי שני ימים עד שהולידה ק"ו שיארע כך במתה מעצמה. ואין להוסיף כאן בנ"ד עוד טעם אחר הואיל שנהרגה לכן ראוי לנוולה כדי שיעלה חימה יתירה מאת בעל נקמות כמו שאמרו מה"ט בנמצא הרוג שקוברין אותו בלא תכריכים יו"ד סי' שס"ד). הא בודאי ליתא דחלילה לן להתיר איסור דאורייתא בשביל כך ולא הרשו לנו רק בדבר קל כזה לקוברו בבגדיו. ואף לנוולו סתם בודאי אסור. וכדמשמע מפ"ק דחולין בסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא. דגמר מרוצח דקטלינן לי' ולא אמרי' דילמא טריפה הוא וכ"ת דבדקינן לי' הא קא מינוול. והשתא מאי פריך הש"ס לימא דמותרין לנוולו כדי להעלות חימה על הרוצח. ודוחק לומר דהך דלהעלות חימה הוא רק בכותי הרוצח. וכך הוא לכאורה הלשון בפוסקים מ"מ מסתבר דכותי לאו דוקא דה"נ ראוי להעלות חימה על רוצח ישראל. אמנם הא מילתא יש לדחות דנאמר דזהו גופי' דחיית הש"ס אח"כ. וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי ננוולי' ופרש"י כדי להציל הרוצח. ואין לזה הבנה כלל כמו שנדחקו המפרשים דהא אדרבה אי לא ננוולי' אז ניחוש למיעוט ולא יהרג הרוצח. ולדברינו קושיי' הש"ס איפכא וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי, כלומר כדי לנקום ברוצח זה ולאבד את נפשו תחת נפשו לכן ננוולי'. וקצת משמע דכך הוא הפירוש משום איבוד נשמה כלומר כדי להרגו דאי כפירוש המפרשים כדי להצילו הי' להש"ס לומר משום הצלת נשמה דהאי דעיקר הכוונה היא ההצלה וכל מה שהוא עיקר המכוון ראוי לו לאדם למינקט בלשונו. ואמנם אף אם נפרש הכי אין ראיה לנ"ד דהתם ננוולי' כדי שהב"ד ינקמו את נקמתם בידי אדם כמו בפלגש בגבעה שנתאוה לי"ב נתחים ושלחום לכל שבטי ישראל למען יתעוררו לנקום נקם משא"כ הכא ואין להאריך. ואדרבה מבואר להיפך במוצא מת מצוה דמחויב לקוברו על אתר וכל המשהה ה"ז כשופך דם וכהך מעשה דרע"ק:

והנה הך דמשהינן לה אף דיש איסור לאו ועשה מ"מ י"ל דזהו רק בשב ואל תעשה. אבל נראה דנוסף לזה איכא עוד איסור שעושין בידים כשמיילדין אותה אחר מיתה. דהא מ"ע היא להטמא לקרובין. וקיי"ל במס' נזיר (דף מ"ג) לאביו בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר. (הכי פסק הרמב"ם ודלא כהרי"ף) הרי כשהוא חסר אזלא המ"ע והכא כיון שפולטת העובר הרי נעשית חסירה ואין מצוה להטמא לה ואסור לבטל מ"ע בידים כמבואר בכ"מ וכמו שאמרו במנחות בעידן ריתחא ענשינן אעשה. והנה לענין טומאת מלא תרווד רקב איבעי' לן בש"ס הא מילתא (נזיר דף נ"א) אי העובר במעי אשה עושה גמגמן ומבטל הרקב דהוה כשני מתים. א"ד חד גופא הוא עובר ירך אמו (וגם מהכא משמע שהיו קוברין עם העובר במעי') ואי נימא התם לחומרא דחשיב חד גופא ה"נ כאן וכשילדה לאחר מותה דפשיטא דלא נקרא לידה טבעיות הרי נקראת חסירה בזה. ואמנם התם בתרוד רקב פסק הרמב"ם פרק ג' מטומאת מת לקולא דחשיב כשני מתים דהכי קאי הש"ס בדרך את"ל. ולפ"ז גם כאן גופא אחרינא היא ולא הוי חסירה עי"ז. אמנם נ"ל ברור היכא שלא מתה מעצמה רק שנהרגה כמו בנידון דידן העובר נחשב כגופה לכל דבר כדמצינו ביבמות פ' הערל כותית מעוברת שנתגיירה סלקא לה טבילה לברא ואע"ג דכולי' חוצץ מדאורייתא שאני עובר דהיינו רביתייהו. כלומר הואיל דכך הוא מנהגו של עולם הרי חד גופא הוא. והא דלענין תרוד רקב לא חשיב כחד גופא דהתם במתה מעצמה איירי. ועל כרחך איירי הכי דבהרוג ליכא טומאת רקב כדאיתא התם. והואיל דמתה מעצמה הרי עוברה מיית ברישא וכיון שמת העובר והיא עדיין חיה נמצא באותה שעה נתחלקו לשני גופים דתו לא שייך לומר היינו