זכר ישעיהו חלק ב קמד

שהיא גרושת אחיו בשעת ייבום. ופשיטא הוא דאינה יכולה להתייבם מטעם זה. וכיון דלאו בת ייבום היא ה"נ לאו בר חליצה היא והדרא קושיתי לדוכתא. והא אין סברא לאמר דאם יפקיעו הקידושין לא הוה כלל גרושת אחיו. דכבר ידוע משיטת הקדמונים ומכמה סוגיות דאין הפקעת קידושין מועיל למפרע כל כך עד דנימא שהקידושין כלא היו והותרו כל הקרובים הא בודאי לאו מילתא היא ויפה ביאר ענין זה מרנא אבי זקני הפני יהושע ז"ל בחידושיו:

ומ"ש על סברתי לחלק בטומאת משקין היכא דהטומאה יוצאה מגופו בעינן שיעור והיכא שקבלו טומאה סגי בכל שהוא. ובזה יישבתי קושיי' התוס' בע"ז (דף למ"ד) וע"ז כתב כת"ר דזהו דברי התוס' בתירוצם ולא ידע מה באתי אני לחדש. הנה כל מעיין רואה דעיקר כוונתם שם רק לחלק בין היכא דטמאין מגזירה דרבנן ובין היכא דעיקר טומאתן מדאורייתא. וביארו יותר דבריהם בפסחים ריש שיטת ר"ח סגן הכהנים. וסברתם כהלכתא בלא טעמא דחז"ל לא רצו להחמיר רק ברביעית אבל רחוקה היא מזה הסברא שאמרתי לחלק. ויעיין נא שנית בדברי ויהיו נראין בעיניו. ובפרט לפי מה שתירצתי עפ"ז לנכון לשון הרמב"ם:

את זה ראיתי להעיר תשובה לדבריו וכו' ותרום רישי' אכולי כרכא כחפץ הדו"ש לנצח. זכריה ישעיה באאמו"ר הרב מו"ה מרדכי צבי הכהן יאללעש:

סימן לג בעה"י א' תש"א י"ב אדר תקצ"ב לפ"ק לבוב. רב שלום עד עולם. לאהובי ידידי. אלופי ומיודעי ש"ב נד"ז הרב הג' החריף ובקי. משנתו כעמר נקי'. עובר ארחות ים התלמוד רגיג וחמיד. גל של אגוזים שפעת הקילורין. כקש"ת מוה' שמחה נתן נ"י אבד"ק מאשמצינסקי יע"א:

זה זמן רב חלף ועבר ואני לא באתי במכתב על ד"ת לפני כ"ת מסיבות שונות. ואולם עתה הנה קרבו ימי הפורים האל. נתתי אל לבי לשלח אליו דבר אחד אשר הערתי בהאי הלכתא. מה שמרן הבית יוסף מדמה מילתא למילתא ולדעתי החלושה מצאתי כי יש הבדל ביניהם מיוסד על משפט הסברא. והוא בה' מגילה סי' תרפ"ט בש"ע הביא הך דינא דהתוספתא דמי שהוא חציו, עבד וחציו ב"ח אפילו מינו אינו מוציא והוסיף הרמ"א דאפילו עצמו. אינו מוציא כמו לענין תקיעת שופר, והוא מהב"י שחשב דהטור ג"כ סובר כן וסמך עצמו על מה שכתב בה' תקיעת שופר דאינו מוציא א"ע ולכן לא חזר כאן את דבריו. אמנם כתב דזה לא שייך לומר רק אי פסקינן דעבדים שאינם משוחררים פטורים ממקרא מגילה ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות. אבל אי סברינן אפי' שאינם משוחררים חייבין במקרא מגילה אז הוא מוציא א"ע ויעויי"ש באורך. ולפענ"ד אומר דאף אי פסקינן עבדים שאינם משוחררים פטורים מן המקרא מגילה אפ"ה מוציא א"ע ולא דמי כלל לתקיעת שופר. דהנה התם פסקינן תקע ולא השמיע לאזנו לא יצא דעיקר המצוה היא בשמיעה. ובאמת הכי מברכינן לשמוע תקיעת שופר. אבל כאן גבי מקרא מגילה יצא בדיעבד אם לא השמיע לאזנו דהמצוה הוא רק בקריאה (ואף לכתחילה הטעם שצריך להשמיע לאזניו הוא משום פרסומי ניסא ויעו"ש בב"י). וכן הביא הב"י ר"ס תרפ"ט משם התשב"ץ וז"ל אבל בשופר אינו מוציא (חרש שאינו שומע) וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על השמיעה. וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק. אבל במגילה דבקריאה תליא מילתא כיון דיודע לקרות בר חיוב הוא עכ"ל וכל זה מבואר בפשיטות. ומעתה בשלמא התם גבי תקיעת שופר שפיר חציו עבד וחציו ב"ח אינו מוציא א"ע דהא החצי ב"ח שבו צריך לקיים מצות שמיעת קול שופר בשלימות היינו שישמע מאיש בר חיוב גמור מכל צדדיו. ואיך יוכל לצאת באותה שמיעה שתוקע בעצמו דהא הוא אינו בר חיובא רק מחצי צד. והרי זה כעושה מחצית המצוה. משא"כ בנידון דידן גבי מגילה אינו צריך לקבל הפעולה רק מוטל על חצי הב"ח שיש בו לקרות מגילה והרי אותו החצי הוא קורא ומה איכפת לן שגם צד הפטור קורא הרי צד החיוב אינו צריך לצד הפטור. נמצא שכאן הקריאה שקורא בעצמו הוא כמו השמיעה גבי שופר ששומע מזולתו בר חיוב גמור דיצא אע"ג שאינו שומע רק בחצי חלק גופו מ"מ יצא שהרי אותו חלק שומע מאיש בר חיוב גמור. וה"נ הכא עיקר המצוה הוא בקריאה והרי צד ב"ח הוא שפיר קורא מגילה וזהו לדעתי סברא עצומה:

זה ימים מעטים אשר נשלם הדפסת ס' מחנה אפרים ומיד אספתיו אל ביתי הביאותיו חדרי ונהניתי מנופת צוף דבריו. ולא אחדול להזכיר לפניו מה שראיתי לחדש בדבריו שכתב בה' זכי' מהפקר סימן ב' וז"ל בא"ח סי' רמ"ו כתב הטור דיכול להפקיר בהמתו שהיא בידו של גוי ואפי' ליום שבת בלבד וכתב הב"י ז"ל וכיון דביום השבת רשות הנכרי עליו שהיא מושכרת או שאולה לגוי אין אחר יכול לזכות בה עכ"ד הב"י. ויש לדקדק בדבריו דכי הוי רשות הגוי עלי' אמאי אין אחר יכול לזכות בה כיון דאין לגוי עלי' אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ל המחנה אפרים (ועיי' בפמ"ג מה שנדחק). ונ"ל לומר דעיקר דברי הב"י המה נכונים ר"ל שאין ישראל אחר יוכל לזכות בה. ואם שאין לשונו מדוקדק. דהנה ידועין דברי הסמ"ע והש"ך בסי' ר"ח שחילקו בין הך דינא דהמרדכי היכא שנשבע שלא למכור ובין פסק על שער שבשוק ר"ל כי בנשבע שלא למכור לא יוכל לעשות הקנין בלא איסור לכן הוי ממש מקח הנעשה באיסור ולא קנה משא"כ בפסק על שער שבשוק או בקנה קנין בשבת שכ' הירושלמי דקנה הוא משום שיכול לקנות בלא איסור היינו שימתין עד שיצא השער או עד ימי החול. כן כתבו התם. (ואין לערב עם חילוקם חילוקו של הט"ז שהרי לפי חילוק הט"ז פי' נשבע שלא למכור לא מיקרי עדיין נעשה באיסור יעו"ש:

ואני לא קאי הכא רק לפי שיטת הסמ"ע והש"ך). וא"כ בנידון דידן אם יקנה ישראל אחר בהמה זו בשבת לא קנה דהנה נעשה באיסור ממש (ואף באיסור דרבנן נקרא מקח הנעשה באיסור כמבואר בהנך פוסקים בסי' ר"ח) ולא דמי להך דירושלמי דאמרינן הלוקח בשבת קנה דהתם אפשר לקנות ממנו אחר השבת וכמ"ש משא"כ הכא עיקר קניתו הוא רק בשבת כי עד אחר השבת שוב הוי של בעלים שהרי לא הפקיר רק ליום השבת בלבד. והשתא הואיל שכל קניתו לא תתקיים רק ביום השבת שאחר שבת ישוב בעצמו לבעליו אז מאותו טעם עצמו לא יזכה הישראל בו אפי' בשבת אעפ"י שאז הוא קר דמ"מ נעשה באיסור ולא עשה כלום. ואין לחלק ולומר הא עם כל זה יוכל לקנות גם אחר השבת אותה הבהמה מן בעליו. ז"א דהא מ"מ אותו הקנין שעושה עתה בקנותו מן ההפקר לא יוכל לחול אחר השבת. והבעלים המה כפנים חדשות. וגם עדיין מחוסר רצונו. וכמו דלא אמרינן בהך פסקא דהמרדכי דמ"מ קנה הואיל שיכול לשאול על שבועתו אע"כ לא מיקרי משום הא אפשר לעשותו בהיתר הואיל שאין לדיין אלא מה שהוא רואה בשעת הקני'. ר"ל כי אז לא ימלט הקנין מעשות באיסור ואין לנו למיזל בתר הנך גווני שאפשר לעשות בהיתר וה"נ הכא כמובן. ואין למיחש שמא יקנה בה הנכרי דאם באת למיחש להכי אף אם נימא שאין שום אדם יכול לזכות בהבהמה מאיזה טעם אחר אכתי ניחוש שמא יזכה בה אותו הגוי בעצמו המושאלת אצלו. אלא ודאי שאין לחוש לנכרי כיון שאינו יודע ממנהגי ישראל. כנלע"ד לפום ריהטא ועוד